הקשר בין האדם לבוראו דורש מסגרת מדויקת, והתורה מקפידה לתחום את עבודת הקורבנות למקום אחד בלבד – המשכן. לאחר שהוזהרו ישראל שלא לשחוט קורבנות מחוץ למחנה, באה אזהרה נוספת ועצמאית האוסרת על העלאת הקורבן והקטרתו בחוץ. מעשה זה אינו מהווה בהכרח עבודה זרה או התכחשות לקיומו של ה', אלא התכחשות לדרך שהתוותה התורה; המקריב בחוץ מבטא תפיסה שגויה לפיה ניתן להתקרב אל ה' ללא תיווך החוק האלוהי והמסגרת שנקבעה [רש"ר הירש].
הציווי נפתח במילים וַאֲלֵהֶם תֹּאמַר, כפנייה המציגה חוק חדש ונוסף [ביאור יש"ר, רד"צ הופמן]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שיש כאן "עירוב פרשיות" – התורה פונה לאותם אנשים שכבר הוזהרו בפסוקים הקודמים על איסור שחיטת חוץ, ומזהירה אותם כעת גם על איסור העלאת חוץ. בניגוד לאיסור השחיטה, שבו התורה פירטה את הטעם (כדי שלא יזבחו לשעירים), כאן האיסור מוצג כגזירה מוחלטת ללא נימוק בצידה [פרדס יוסף]. הפנייה מופנית לכלל ישראל, ללמד שגם אדם מישראל שאינו כהן ואינו מצווה על עבודת ההקרבה בתוך המשכן, יהיה חייב עליה אם יעשה אותה בחוץ [העמק דבר].
הביטוי אִישׁ אִישׁ בא לרבות מצב שבו שני אנשים ביצעו את פעולת ההעלאה יחד (כגון שאחזו יחד באיבר והעלו אותו), ומלמד ששניהם חייבים [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו]. הציון מִבֵּית יִשְׂרָאֵל ממעט גויים מאיסור זה, בעוד שהתוספת וּמִן הַגֵּר מרבה ומכלילה את הגרים [אור החיים]. המילים אֲשֶׁר יָגוּר מכוונות לגר צדק [ביאור יש"ר, רד"צ הופמן]. השימוש בלשון עתיד ("יגור") מלמד שהאיסור חל גם על אדם שנמצא בתהליך גיור ועדיין אינו רגיל במצוות, ואפילו על אדם שהקדיש את הקורבן בהיותו גוי והקריב אותו לאחר שנתגייר [צפנת פענח, העמק דבר].
התורה מפרטת אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח. עֹלָה היא קורבן הנשרף כליל על המזבח, ואילו זָבַח הוא קורבן שבשרו נאכל [שטיינזלץ]. יחד, מונחים אלו משמשים כשם כולל לכל סוגי הקורבנות – קודשי קודשים וקודשים קלים [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו, רד"צ הופמן]. המילה אוֹ באה לרבות גם את פעולת זריקת הדם, שהיא עיקרו של הזבח [תורה תמימה, מלבי"ם].
הפועל יַעֲלֶה מלמד שהחיוב חל רק על פעולות המהוות את גמר עבודת הקורבן, ומוציא מכלל זה עבודות מקדימות (כגון יציקת שמן או קבלת הדם), וכן מוציא בשר שאינו מיועד כלל להעלאה על המזבח אלא לאכילה [תורה תמימה]. כדי להתחייב על העלאה בחוץ, על הקורבן להיות ראוי עקרונית להבאה אל אוהל מועד, וההעלאה צריכה להיעשות לשם ה' ועל גבי מזבח בנוי, ולא סתם על סלע [רלב"ג, רש"ר הירש].
הפרשנים מסכימים כי איסור ההעלאה בחוץ הוא איסור נפרד ועצמאי מאיסור השחיטה. לפיכך, אדם חייב על העלאת איברים בחוץ אפילו אם הקורבן כבר נשחט בחוץ ונפסל. יתרה מזאת, גם אם אדם אחד שחט את הקורבן בחוץ, ואדם אחר בא והעלה אותו בחוץ – שניהם חייבים, כל אחד על פעולתו שלו, ואפילו אם מדובר בהעלאת איבר אחד בלבד מתוך הקורבן [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, יריעות שלמה, ברכת אשר].