הקרבת קורבנות מחוץ למשכן או למקדש נחשבת לאיסור חמור ביותר, שכן היא פוגעת בריכוזיות של עבודת ה' ובקדושת המקום הנבחר. מסיבה זו, העונש על העלאת קורבן בחוץ הוא עונש שמימי מהחמורים שישנם.
הביטוי ואל פתח אהל מועד בא להרחיב את איסור ההקרבה בחוץ. רוב הפרשנים מסכימים כי האיסור אינו מוגבל רק לקורבנות בהמה, אלא כולל כל דבר הראוי להיות מוקרב בפנים, כגון קומץ מנחה, לבונה, קטורת וניסוך מים או יין [תורה תמימה, מלבי"ם]. בנוסף, התוספת של המילים לעשות אותו לה' מלמדת כי החיוב חל אפילו על קורבנות שנפסלו ואינם ראויים להקרבה לכתחילה, בתנאי שאלו פסולים מסוג כזה שאם כבר הועלו על המזבח הם אינם מורדים ממנו [תורה תמימה, מלבי"ם].
השימוש במילה לעשות נועד לכלול את כל מעשה ההקרבה השלם, שכן פעולת הבאת הקורבן עצמה כבר הוזכרה בפסוקים הקודמים [שד"ל, רד"צ הופמן]. הדיוק במילה יביאנו בלשון יחיד, במקום "יביאם", בא ללמד שהאדם מתחייב על העלאת קורבן אחד בפני עצמו, ואינו צריך להעלות מספר קורבנות יחד כדי לעבור על האיסור [תורה תמימה]. כמו כן, המילה אותו מדגישה שהחיוב חל רק כאשר מעלים את הקורבן כשהוא שלם; אדם שהעלה איבר חסר או כמות קטנה מכשיעור, פטור מהעונש [תורה תמימה, אדרת אליהו].
הדרישה שהמעשה יהיה לה' מבהירה כי האיסור הייחודי כאן חל כאשר האדם התכוון להקריב לשם שמיים. אם הקריב מחוץ למשכן לשם עבודה זרה, הוא פטור מאיסור זה אך חייב משום עובד עבודה זרה [תורה תמימה, אדרת אליהו]. הדגשה זו נועדה למנוע מצב שבו קורבנות המוקרבים בחוץ יופנו לגורמים זרים [רד"צ הופמן]. מבחינת זהות העובר על האיסור, המילים האיש ההוא באות למעט ציבור שלם, וישנה דעה כי הן ממעטות גם שני אנשים שעשו את המעשה בשותפות [מלבי"ם].
בסופו של הפסוק מתואר העונש החמור: ונכרת. בניגוד לעונש מוות רגיל בידי שמיים הפוגע באדם עצמו בלבד, עונש הכרת הוא פגיעה שורשית וכפולה. משמעות המילה היא שהאדם מת קודם זמנו, בדרך כלל בין גיל חמישים לשישים, ובנוסף לכך גם זרעו נכחד והוא מת ערירי [רש"י, מזרחי, ברכת אשר, ביאור שטיינזלץ]. הפרשנים מדמים זאת לעקירת אילן משורשו, כאשר השורש נעקר, גם הפירות שצמחו ממנו נובלים ומתים עמו [גור אריה, שפתי חכמים].
המילה מעמיו מציינת את כריתתו מתוך בני עמו [רד"צ הופמן]. לשון הרבים במילה זו רומזת לכך שמדובר בכמה מיני כריתות [שפתי חכמים]. ואכן, מעבר לקיצור החיים בעולם הזה והפגיעה בצאצאים, עונש הכרת טומן בחובו גם השלכה רוחנית נצחית, שבה נפש האדם נכרתת ואינה זוכה לחיי העולם הבא [ברכת אשר, ביאור שטיינזלץ].