המעבר מדיני טומאה וטהרה להלכות שחיטה וקרבנות מהווה שלב נוסף בעיצוב קדושתו של העם, תוך הרחקתו מטומאה רוחנית ומעבודת שדים [ספורנו]. הוראות אלו, אף שיש להן זיקה למשכן, נוגעות במהותן לאורח החיים של כלל הציבור, ולפיכך הציווי מופנה אל ההנהגה הרוחנית ואל העם כאחד [ביאור שטיינזלץ].
הפנייה המקיפה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נובעת מחלוקת התפקידים באזהרה החמורה שלא להקריב קרבנות מחוץ לאוהל מועד. הכהנים מוזהרים שלא להקריב בחוץ, ואילו הישראלים מוזהרים להביא את קרבנותיהם אך ורק אל הכהנים ולא להקריבם בעצמם [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר]. יש המציינים כי הכהנים הוזכרו במפורש משום שהם אלו שביצעו את השחיטה בפועל עבור ישראל במדבר [אבן עזרא, חזקוני]. מנגד, אזכורם נועד ללמד שעל אף שלכהנים ישנם פטורים מסוימים בעבודת הפנים במשכן, הם חייבים בעונש מלא אם שחטו בחוץ [תורה תמימה].
באמצעות התוספת וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם, הפרשנים לומדים כי חוקים אלו חלים בשווה גם על גרים ועל עבדים [רלב"ג, תורה תמימה, אדרת אליהו]. עם זאת, איסור שחיטת חוץ חל על עם ישראל בלבד; לגויים מותר לבנות במות ולהקריב בהן, אך לישראל אסור לסייע להם בכך [תורה תמימה].
הפתיחה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' מרמזת כי מדובר בציווי שניתן כבר בעבר, אך מתפרסם לעם רק כעת [פירושי רד"צ הופמן]. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שפסוקים אלו עוסקים באיסור "בשר תאווה" – בשר חולין שנאכל לשם רעבון. במהלך הנדודים במדבר נאסר על בני ישראל לאכול בשר, אלא אם כן הובאה הבהמה כקרבן שלמים למשכן והוקרבה לה'. רק לאחר הכניסה לארץ ישראל הותר לאכול בשר חולין בכל מקום, בעוד שאיסור הקרבת הקרבנות מחוץ למקדש נותר בעינו [רמב"ן]. מכיוון שפשט הכתוב נראה כמתייחס לדור המדבר בלבד, ההדגשה כי ה' ציווה זאת מלמדת שעל פי התורה שבעל פה, עיקר דיני הקרבנות נוהגים לדורות [העמק דבר]. בפן הרוחני, הבאת הבהמות למשכן והכוונה הנכונה בדיבור נועדו לתקן ולהעלות נשמות מגולגלות הנמצאות בחיות, ובכך להצילן מכוחות הטומאה [שפתי כהן].
הביטוי זֶה הַדָּבָר מצביע גם על סגנון נבואתו הייחודי והישיר של משה, בשונה משאר הנביאים שהתנבאו בלשון "כה אמר" [צפנת פענח, אדרת אליהו]. מכיוון שההלכה העתידה להימסר היא חריגה בחומרתה – ורואה בשחיטת בהמה מחוץ למשכן שפיכות דמים ממש – היה חשש שהעם יחשוב שמשה בדה את הדברים מליבו כדי לאיים עליהם. לכן הודגש שזהו הדבר המדויק שנשמע מפי הגבורה [ביאור יש"ר].
מעבר לכך, נלמד מכאן כלל הלכתי חשוב. באמצעות השוואה לפרשת נדרים, שגם בה נאמר זֶה הַדָּבָר, מסבירים הפרשנים כי כשם שניתן להתיר נדר על ידי חכם, כך יש "שאלה בהקדש". כלומר, אדם ששחט בהמת קרבן בחוץ והתחייב בעונש כרת, יכול לגשת לחכם ולהישאל על הקדשו. אם החכם מוצא פתח חרטה ומתיר את ההקדש, מתברר למפרע שהבהמה מעולם לא הייתה קדושה, והאדם נפטר מעונש הכרת [תורה תמימה, העמק דבר, אדרת אליהו].