ויקרא, פרק י״ז, פסוק ב׳

הציווי המקיף המופנה אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו וְאֶל כָּל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל נועד לעצב את קדושת העם ולהרחיקו מטומאה, תוך חלוקת האחריות באזהרה החמורה שלא להקריב מחוץ לאוהל מועד. הכהנים מוזהרים שלא לבצע את ההקרבה בחוץ, ואילו הישראלים מצווים להביא את קרבנותיהם אך ורק אליהם, כאשר התוספת וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם מרחיבה את החובה גם לגרים ולעבדים. הוראות אלו עיצבו את אורח החיים במדבר, שבו נאסרה אכילת בשר חולין לשם שובע אלא אם הבהמה הובאה למשכן כקרבן לה'. ההכרזה זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר צִוָּה ה' ממחישה את סגנון נבואתו הישיר של משה, ומבהירה לעם כי איסור חמור זה נמסר במדויק מפי הגבורה ואינו איום שהומצא מליבו. מעבר לכך, הביטוי זֶה הַדָּבָר מלמד כי מי ששחט בחוץ והתחייב בעונש, יכול לגשת לחכם שיתיר את הקדשת הבהמה למפרע, ובכך ייפטר מעונשו.