ויקרא, פרק י״ז, פסוק ג׳

כדי לעקור מן השורש את מנהג זביחת הקורבנות לשדים, התורה מרכזת את הפולחן במשכן ומזהירה כל אִ֥ישׁ אִישׁ֙ מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל שלא לשחוט בהמות בחוץ. איסור זה מתפרש כאיסור על אכילת בשר חולין רגיל במדבר, המחייב להביא כל בהמה כקורבן שלמים כדי לאוכלה, או לחלופין כאיסור החל אך ורק על בהמות שהוקדשו לקורבן ונשחטו מחוץ לעזרה. הכתוב מפרט שׁ֥וֹר אוֹ־כֶ֛שֶׂב אוֹ־עֵ֖ז משום שאלו המינים היחידים הכשרים למזבח, ומדגיש אֲשֶׁ֨ר יִשְׁחַ֜ט כדי לכלול שחיטת עופות, אך להחריג מליקת עוף מהעורף. ציון המיקום, בין אם בעומק אזור המגורים בַּֽמַּחֲנֶ֑ה ובין אם בשטחי המרעה א֚וֹ אֲשֶׁ֣ר יִשְׁחַ֔ט מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה, מלמד כי המרחק מהמשכן אינו משנה, והאיסור תקף לכל שחיטה שנעשית לחלוטין מחוץ לעזרת המשכן.