התורה מבקשת לעקור הרגלים אליליים שהשתרשו בעם ישראל בתקופת גלותם, ולבסס בלעדיות מוחלטת בעבודת ה'. ריכוז הקרבנות במשכן נועד להרחיק את האדם מן המחשבה שישנו כוח עצמאי בעולם, מלבד הבורא, שביכולתו להיטיב או להרע.
וְלֹא יִזְבְּחוּ עוֹד. הציווי להביא את הזבחים אל המשכן אינו נובע מכך שה' זקוק לקרבנות, אלא כדי למנוע מהעם להמשיך ולהקטיר לכוחות זרים [בכור שור]. המילה "עוֹד" חושפת מציאות היסטורית: בני ישראל היו מורגלים בעבודה זרה זו עוד בהיותם במצרים, והתורה דורשת את הפסקתה המיידית [רמב"ן, אבן עזרא, ביאור יש"ר, הופמן]. בנוסף, איסור זה חל גם על בהמות שהוקדשו לפני שנאסרו הבמות הפרטיות; מעתה ואילך, כל זביחה מחוץ למשכן אסורה [תורה תמימה].
לַשְּׂעִירִם. רוב הפרשנים מזהים את השעירים כשדים. כינוי זה נובע מהסערה והצמרמורת שאוחזות בגופו של מי שרואה אותם, או משום שאנשים שדעתם השתבשה רואים אותם בדמות עיזים, כלומר שעירים [אבן עזרא, רמב"ן, רבנו בחיי, נתינה לגר].
חלק מן הפרשנים מרחיבים על טבעם של שדים אלו ומתארים אותם כיצורים המורכבים משני יסודות קלים בלבד – אש ורוח – מה שמאפשר להם לעוף במהירות. הם שוכנים במקומות חרבים ושוממים כמדבר. בשל טבעם האשִי, לחות גופם מתייבשת והם זקוקים ל"מזון" המורכב משאיבת לחות ועשן הקטורת, ולכן בני אדם נהגו לזבוח להם. בתמורה לזבחים, השדים היו מוסרים לבני האדם מידע על העתיד הקרוב, שאותו קלטו מהאזנה לכוחות השמימיים [רמב"ן, רבנו בחיי, פרדס יוסף]. על פי תורת הסוד, השדים הללו הם כוחות טומאה שמקורם ב"צד השמאל", המשוטטים מחוץ למחנה הקדושה ומחפשים להתחבר לגוף האדם [רקנאטי].
מנגד, יש המפרשים את השעירים לא כישויות פיזיות-רוחניות, אלא כדמיונות שווא הקשורים להשפעות אסטרולוגיות של כוכב שבתאי, שמזלו הוא גדי [רלב"ג]. מבחינה היסטורית, מדובר בהשפעה של פולחן מצרי לאלילים בעלי דמות שעיר [הופמן]. מבחינה רעיונית, הזביחה לשעירים החיים בהפקרות בטבע מסמלת סגידה לחומריות חייתית וחסרת רסן, ועזיבת צלם האלוהים והחוק המוסרי [רש"ר הירש].
הפרשנים מסבירים כי האנשים שזבחו לשדים לא בהכרח ראו בהם אלוהות עליונה, אלא חיפשו את קרבתם כדי להיעזר בהם בפעולות שונות או בהשגת מידע [ספורנו]. אזהרה זו ממוקמת כאן גם כדי למנוע טעות, שמא יחשבו ששילוח ה"שעיר לעזאזל" ביום הכיפורים הוא זביחה לשדים; התורה מבהירה שכוונתה הפוכה – להרחיק את ישראל מעבודה זו [כלי יקר].
אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם. הפנייה לכוחות זרים נחשבת לבגידה רוחנית. כל אדם המאמין ששד או כוח אחר יכול להשפיע על גורלו מנותק מה', ונדמה לאישה הבוגדת בבעלה ונוהה אחר תאוותיה [רמב"ן, אבן עזרא, ביאור יש"ר]. מעבר לכך, המונח "זנות" במקרא מתייחס לכל סוגי העבודה הזרה. לפיכך, פסוק זה מהווה מקור לאיסור הכולל לזבוח לכל אליל שהוא, גם אם דרך פולחנו הרגילה אינה מתבצעת על ידי זביחת בעלי חיים [מלבי"ם, צפנת פענח, משכיל לדוד, אדרת אליהו].
חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם. קיימת מחלוקת למה בדיוק מתייחס ה"חוק העולמי". הגישה המרכזית קובעת כי האיסור הנצחי מוסב אך ורק על הזביחה לשעירים ולאלילים. הוא אינו יכול להתייחס לאיסור לשחוט בהמות חולין מחוץ למשכן, שכן איסור זה בוטל עם הכניסה לארץ ישראל [שד"ל, חזקוני, ביאור שטיינזלץ, אדרת אליהו]. עם זאת, יש הסבורים כי החוק הנצחי כולל בתוכו גם את האיסור הקבוע להקריב קרבנות קודש בבמות פרטיות, איסור שהתקבע לדורות עם בניית בית המקדש בירושלים [רלב"ג, מלבי"ם, פרדס יוסף].