ויקרא, פרק י״ז, פסוק ז׳

התורה מבקשת לעקור מן השורש מנהג אלילי נפוץ שהביאו בני ישראל ממצרים, ואוסרת עליהם להקריב עוֹד קורבנות מחוץ למשכן. איסור זה נועד לנתק את העם מפולחן לַשְּׂעִירִם, הם השדים, שנקראו כך משום שהם סומרים את שערות האדם מרוב אימה, או בשל הופעתם כעיזים וזיקתם למזל גדי. העובדים בשדה לא ראו בשדים אלוהויות עליונות, אלא ניסו לקנות את קרבתם באמצעות דם הקורבן כדי שיגלו להם עתידות ויסייעו להם בהשגת תאוות גופניות. פנייה לכוחות אלו מוגדרת כבגידה בה' אֲשֶׁר הֵם זֹנִים אַחֲרֵיהֶם, שכן הקשר עם ה' נמשל לברית נישואין, והעבודה הזרה נועדה פעמים רבות לפרוק עול מוסרי ולהתיר פריצות. קביעה זו היא חֻקַּת עוֹלָם תִּהְיֶה־זֹּאת לָהֶם לְדֹרֹתָם, המהווה איסור נצחי על כל עבודה זרה ועל הקרבת קורבנות מחוץ למקום המקדש.