ויקרא, פרק י״ז, פסוק י׳

איסור צריכת הדם חל על כל שדרות העם, וְאִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם, שכן הפגיעה בנפש עלולה להרוס כל אדם ללא קשר למדרגתו. התורה אוסרת על כל פעולה אֲשֶׁר יֹאכַל כׇּל דָּם, בין אם הדם נקרש לשיעור אכילה ובין אם נשתה, ומדגישה שהאיסור מקיף גם דם של בהמות חולין רגילות ולא רק דם קורבנות. כיוון שהדם נושא את נפש הבהמה, החוטא מחדיר לגופו תכונות בהמיות המנתקות אותו ממקורו, ועל כן מצהיר ה' וְנָתַתִּי פָנַי בַּנֶּפֶשׁ הָאֹכֶלֶת אֶת הַדָּם, כלומר יכוון את השגחתו להעניש בזעם את האדם הפרטי שחטא, ויש המפרשים שכביכול יתפנה מכל הנהגת העולם אך ורק לשם כך. עונש זה, שבו ה' מבטיח וְהִכְרַתִּי אֹתָהּ מִקֶּרֶב עַמָּהּ, פועל ככריתת ענף רקוב ונועד להבטיח ששאר העם יישאר בריא ומוגן מן ההשפעה ההרסנית.