ויקרא, פרק י״ז, פסוק ט״ז

היטהרות מטומאה היא תנאי הכרחי למפגש עם הקודש, ואף שיש הסבורים כי השהייה בטומאה כשלעצמה היא חטא מתמשך, הגישה המרכזית היא שהאזהרה וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ מתייחסת לעונש חמור שיוטל על אדם שיאכל בשר קודש או ייכנס למקדש בעודו טמא. הפסוק יוצר הפרדה ברורה בין כיבוס הבגדים לבין רחיצת הגוף כדי ללמד על מדרג בענישה. העונש החמור המופיע בסוף הפסוק חל אך ורק על מי שוּבְשָׂרוֹ לֹא יִרְחָץ, כלומר נמנע מטבילת גופו. לעומת זאת, הפתיחה וְאִם לֹא יְכַבֵּס מלמדת שמי שטבל את גופו אך נכנס למקדש עם בגדים טמאים, ייענש בעונש קל יותר.