ויקרא, פרק י״ז, פסוק י״א

חיותה של הבהמה שוכנת בדם המשמש כבסיס הפיזי לקיומה, ולכן התורה קובעת כִּי נֶפֶשׁ הַבָּשָׂר בַּדָּם הִוא. משום כך נאסרה אכילת הדם, הן כדי להרחיק את האדם ממנהגי עבודה זרה, והן מסיבה מוסרית, כדי למנוע את הטמעת האכזריות והטבע הבהמי בנפש האדם. במקום זאת, ה' ייעד את הדם באופן בלעדי לעבודתו ואמר וַאֲנִי נְתַתִּיו לָכֶם עַל הַמִּזְבֵּחַ לְכַפֵּר עַל נַפְשֹׁתֵיכֶם, מתוך עקרון של רחמים שבו נפש הבהמה מוקרבת כתחליף לחיי האדם החוטא. הכתוב מסכם כִּי הַדָּם הוּא בַּנֶּפֶשׁ יְכַפֵּר, כלומר הדם הקולח בשעת השחיטה, שבאמצעותו יוצאת חיותה של הבהמה, הוא זה שמכפר בעבור נפשו של האדם.