תארו לעצמכם שמתחשק לכם לאכול בשר טעים לארוחת צהריים. היום זה פשוט מאוד, אבל יצא לכם לחשוב איך זה עבד כשבני ישראל נדדו במדבר? באותם ימים, התורה קבעה חוק מיוחד: אם מישהו רצה לאכול בשר, הוא לא יכול היה פשוט להכין אותו בעצמו היכן שהוא נמצא. הוא היה חייב להביא את הבהמה שלו אל המשכן ולהקריב אותה כקורבן שלמים לה', ורק לאחר מכן הותר לו לאכול ממנה. הסיבה לכך הייתה כדי שכולם יתרכזו סביב המשכן, וכדי למנוע מאנשים ללמוד מנהגים רעים ולהקריב קורבנות לאלילים בשדות הפתוחים.
התורה פונה לכל אחד ואומרת אִ֥ישׁ אִישׁ֙, כלומר כל אדם מִבֵּ֣ית יִשְׂרָאֵ֔ל, מהעם שלנו, אֲשֶׁ֨ר יִשְׁחַ֜ט בהמה כדי לאכול. החיות שמוזכרות הן דווקא שׁ֥וֹר אוֹ־כֶ֛שֶׂב אוֹ־עֵ֖ז, מפני שרק שלושת סוגי החיות האלו מתאימים וראויים לשמש כקורבן על המזבח.
מחנה ישראל במדבר היה עצום. היו אנשים שגרו ממש עמוק בתוך המחנה, והיו רועי צאן שהסתובבו רחוק מאוד. לכן התורה מדגישה שהחוק הזה תקף בין אם האדם נמצא בַּֽמַּחֲנֶ֑ה ובין אם הוא נמצא מִח֖וּץ לַֽמַּחֲנֶֽה. גם אם הדרך ארוכה ויש חשש שאנשים יתעצלו ללכת, המרחק מהמשכן לא משנה בכלל. אסור לשחוט בחוץ, וחובה להגיע אל המשכן המסודר.