פתיחת פרשיית העריות נועדה להעביר את עם ישראל למדרגה מוסרית עליונה של קדושת החיים. לאחר שהפרקים הקודמים עסקו בריסון האינסטינקטים החייתיים הקשורים באכילה ובאיסור אכילת דם, התורה ניגשת כעת להסדיר את היצר העוצמתי ביותר של האדם, היצר המיני. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמטרת החוקים הללו היא למנוע מהאדם לשקוע בחושניות בהמית, להעמיד תריס בפני פריצות, ולהציב את אבן הפינה למוסר אנושי וחברתי תקין [רש"ר הירש, רד"צ הופמן]. חוקים אלו באים להרחיק את ישראל מהשחתת הדרך שאפיינה את המצרים והכנענים, אשר היו שטופים בזימה ובעבודה זרה [אברבנאל].
על אף שמשה הוא השליח המעביר את המסר, המילה לֵּאמֹר טומנת בחובה הנחיה למשה לדבר אל העם בסגנון ישיר ובגוף ראשון, כאילו ה' בעצמו עומד ומדבר אליהם. המטרה היא שדברי האזהרה החמורים יעשו רושם עז בלב השומעים, בדומה להשפעה של מעמד הר סיני, ולא יישמעו רק כדיווח עקיף של שליח [אלשיך].
בנוסף, הופעת השם יְהֹוָה בפתיחה זו רומזת למהות ההשגחה האלוהית על ישראל בפרשייה זו. השם המפורש מורה על מידת הרחמים, על היותו בורא הכל ומהווה המציאות ללא גבול. לעומתו, שם האדנות "אלוקים" (שמופיע מיד בפסוק הבא) מורה על מידת הדין, על הצבת גבולות וחוקים בבריאה, ועל השגחה פרטית. השילוב של שמות אלו מלמד שמעבר להיותו שופט כל הארץ, ה' עתיד להיפרע מישראל במידת הדין ובהשגחה מדוקדקת וייחודית אם יחקו את מעשי התועבה של גויי הארץ [מלבי"ם, אילת השחר].