כאן מתחילה קבוצה חדשה של איסורי עריות. לאחר שהוזהרנו על קרובי משפחה הקרובים אלינו בקרבת דם, התורה עוברת לאסור נשים שאין עמן קרבת דם טבעית, אלא שהן נאסרות בעקבות נישואיהן לקרובי משפחתנו [רד"צ הופמן].
הכתוב פותח באזהרה עֶרְוַת אֲחִי אָבִיךָ לֹא תְגַלֵּה, ומיד מסביר למה הכוונה: אֶל אִשְׁתּוֹ לֹא תִקְרָב. כלומר, אין מדובר כאן בשני איסורים נפרדים, כגון איסור משכב זכור עם הדוד עצמו ואיסור נוסף על אשתו, אלא בחלקו השני של המשפט התורה מבארת את תחילתו [רש"י, גור אריה, שפתי חכמים]. ההוכחה לכך היא שהתורה לא כתבה "ואל אשתו", בתוספת ו"ו החיבור, אלא חיברה את המשפטים לרעיון אחד [גור אריה]. בניגוד לאיסור ערוות האב, שם התורה סמכה על פסוקים אחרים כדי שנבין שהכוונה לאשת האב, כאן היה צורך לפרש זאת במפורש כדי להגדיר את מהות הערווה [מזרחי, שפתי חכמים].
רוב הפרשנים מדגישים כי איסור זה חל דווקא על אשת אחי האב מצד האב. אולם, אשת אחי האב מצד האם, וכן אשת אחי האם (בין אם הוא אחיו מאביו או מאמו), אינן אסורות מן התורה אלא מדברי סופרים בלבד, כחלק מאיסורי "שניות לעריות" [רלב"ג, ביאור יש"ר, רד"צ הופמן, ברכת אשר]. הסיבה להבחנה זו נובעת ממבנה המשפחה המקראי: אחי האב שייך לאותה משפחה ושבט כמונו, ולכן לקיחת אשתו נחשבת לפעולה מתועבת. לעומת זאת, אחי האם שייך למשפחה אחרת, ולכן לאשתו אין שום קורבה טבעית ומהותית אלינו [שד"ל, רד"צ הופמן]. יש המציינים כי התורה לא פירטה את כל הנשים האסורות שאינן מקרבת דם, משום שהיא דיברה על המקרים המצויים, ובשאר המקרים אנו סומכים על המסורת שעברה בעל פה [אבן עזרא].
בסיום הפסוק מופיע הנימוק לאיסור: דֹּדָתְךָ הִוא. אף על פי שאין ביניכם קרבת שאר, מכיוון שהדוד נשא אותה, היא נחשבת מעתה כדודתך לכל דבר, ממש כמו אחות האב או אחות האם [ביאור שטיינזלץ, רד"צ הופמן, אבן עזרא]. הגדרה זו מלמדת אותנו שני עקרונות חשובים. ראשית, האיסור אינו פוקע לעולם, והיא נשארת אסורה גם לאחר מותו של הדוד [בכור שור, רד"צ הופמן]. שנית, מכאן נלמד הכלל המשפטי שלפיו האישה נחשבת כבעלה, עיקרון שמשליך גם על הלכות נוספות כמו פסול עדות של קרובים [תורה תמימה].
מבחינה היסטורית, נראה שאיסורים אלו, התלויים בקרבת הבעל ולא בקרבת דם ישירה, חודשו רק במעמד הר סיני ולא נהגו קודם לכן, כפי שניתן לראות מכך שלפני מתן תורה עמרם נשא את יוכבד דודתו [רד"צ הופמן].