התורה מציבה גבולות ברורים מול מעשים מיניים שנועדו לסיפוק תאוות בהמיות בלבד, ללא כל תכלית של הולדת זרע [רד"צ הופמן]. איסור זה נובע מכך שמדובר במעשה שאינו תורם לקיום המין האנושי, שכן חיבור מסוג זה אינו יכול להביא להולדה [רמב"ן, הטור הארוך].
המילה וְאֶת משמעותה כאן היא "עם" [רד"צ הופמן], והיא נכתבת בתוספת האות וי"ו, בשונה מפסוק מקביל בפרשה אחרת [מנחת שי].
באשר לאזהרה לֹא תִשְׁכַּב, עולה השאלה על מי בדיוק חל האיסור. גישה אחת גורסת כי הפועל מזהיר הן את הצד האקטיבי (השוכב) והן את הצד הפסיבי (הנשכב) [אבן עזרא]. חיזוק לגישה זו מגיע מניתוח דקדוקי של השפה העברית, שבה פעלים יכולים לבטא לא רק פעולה עצמית וישירה, אלא גם פעולה מסבבת – כלומר, איסור על האדם לאפשר לאחר לבצע בו את הפעולה [הכתב והקבלה]. מנגד, יש החולקים על המקורות המקראיים שמהם נלמד האיסור על הצד הפסיבי, וטוענים כי כשם שנשים כלולות בכל אזהרות התורה באופן טבעי, כך גם איסור זה חל בהכרח על שני הצדדים ללא צורך בהוכחה מיוחדת [רמב"ן, הטור הארוך].
הביטוי מִשְׁכְּבֵי אִשָּׁה מופיע בלשון רבים, והפרשנים מציעים לכך מספר הסברים. ההסבר הפשטני הוא שה' ברא את הזכר והנקבה בתפקידים טבעיים שונים, והמעשה הזה הופך את סדרי הבריאה. כמו כן, לשון הרבים רומזת לסוג משכב שכל מטרתו היא הוצאת זרע בלבד [אבן עזרא]. משמעות נוספת היא שמדובר בגילוי ערוה בדומה למשכב עם אישה [ביאור יש"ר]. מול הסברים אלו, קיימת דעה ייחודית ולפיה הפסוק מדבר על אדם המשנה את גופו כדי שייראה כבשר אישה [רבינו חננאל], אך גישה זו נדחית בטענה שיש לפרש את המצווה כפשוטה ועל פי דרך הטבע [אבן עזרא].
בסיום הפסוק נכתב תּוֹעֵבָה הִוא. המילה "הוא" מנוקדת בחיריק, ולכן נקראת כ"היא" (בלשון נקבה), כדי להתאים למין של המילה "תועבה" [חזקוני, מנחת שי]. מבחינה מהותית, התורה אינה מגדירה את המעשה הזה כיחסי אישות כלל, אלא מוקיעה אותו כתועבה [ביאור שטיינזלץ]. זהו מעשה הנחשב למתועב ומאוס מצד עצמותו [רלב"ג], מנוגד לטבע הבריאה [ביאור יש"ר], ודוחה במיוחד כל נפש קדושה [אבן עזרא].