איסור הנישואים לאשת האח מציג מערכת מורכבת של גבולות משפחתיים, הכוללת בתוכה כלל מוחלט ולצידו חריג ייחודי. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאיסור חל באופן שווה בין אם מדובר באח מצד האב ובין אם מדובר באח מצד האם, דין הנלמד מתוך השוואה לאיסור אחות. אף על פי שהגיסה אינה קרובת משפחה מקרבת דם, הכתוב אוסר אותה מכיוון שהיא נחשבת לערוות האח [ביאור יש"ר].
עם זאת, לאיסור זה ישנו יוצא מן הכלל והוא מצוות הייבום, המאפשרת לשאת את אשת האח אם מת ללא בנים [אבן עזרא, רד"צ הופמן]. האיסור המופיע בפסוקנו נותר בתוקפו המלא, ואין בו מקום לייבום, כאשר לאח היו בנים או כאשר האלמנה שייכת לקטגוריה אחרת של עריות [בכור שור].
הסתירה לכאורה בין האיסור החמור בפסוק לבין מצוות הייבום מוסברת בכך ששני הציוויים ההופכיים הללו נאמרו על ידי ה' בדיבור אחד. באותו רגע שבו נאסרה אשת האח, הוחרג האיסור וניתנה מצוות הייבום [תורה תמימה]. יש לציין כי קבוצות כמו השומרונים והקראים התנגדו להחרגה זו של דין היבמה [רד"צ הופמן].
הפרשנים מדייקים בסוף הפסוק במילה הִוא, ומבארים כי משמעותה היא שהאישה תישאר בהווייתה ובאיסורה. מילה זו באה ללמד שבעוד שאשת אח מן האב עשויה להיות מותרת במקרה של ייבום, אשת אח מן האם אסורה לעולם, גם לאחר מות הבעל. מכיוון שדין ייבום חל רק על אחים מן האב, אשת אח מן האם נשארת לעולם באיסורה, שכן לולא הציווי המפורש של ה' להתיר יבמה, כל אשת אח הייתה אסורה לעולמים כשאר העריות [תורה תמימה].