הציווי האלוהי מציב חומת מגן מוסרית בפני השחיתות וההתנוונות שאפיינו את עמי כנען. הכתוב מתווה את הדרך הראויה לחיים בארץ ישראל, תוך שהוא כורך יחד את ההקפדה על המצוות עם ההתרחקות המוחלטת ממעשי העמים הקודמים.
המילה אַתֶּם מופיעה בפסוק כתוספת, שכן הפועל וּשְׁמַרְתֶּם כבר כולל בתוכו את הפנייה לנוכחים. רוב הפרשנים מסבירים כי כפילות זו באה להדגיש כי השמירה מן העריות אינה דבר חדש עבור בני ישראל, שכן הם כבר שמרו על טהרתם באופן טבעי עוד בהיותם במצרים, ונמשלו ל"גן נעול" [אור החיים, מלבי"ם, חזקוני, אדרת אליהו]. בנוסף, ההדגשה באה להבדיל את עם ישראל מן הגויים [רד"צ הופמן], וללמד שסגולת התורה להגן מפני החטא שייכת דווקא לישראל היורשים את הארץ [רבנו בחיי, ביאור יש"ר, העמק דבר]. גישה שונה מציעה כי הפנייה אַתֶּם מכוונת ספציפית להנהגה ולבתי הדין, ומזהירה אותם שעליהם לפקוח עין ולוודא שהמצוות לא יופרו על ידי אנשים אחרים בעם [אור החיים].
הדרישה לשמור אֶת־חֻקֹּתַי וְאֶת־מִשְׁפָּטַי מתייחסת למכלול חוקי ה', המקיפים כל פרט בחיים ומונעים הידרדרות מוסרית [רד"צ הופמן]. עם זאת, פרשנים רבים מחלקים בין המושגים: חֻקֹּתַי הם האיסורים עצמם, ובפרט איסורי העריות שאין להם הסבר הגיוני מובהק, בעוד שמִשְׁפָּטַי הם הדינים המבוססים על היגיון [ביאור שטיינזלץ], או לחלופין, חובת בתי הדין להעניש במשפט את מי שעובר על איסורי העריות הללו [ספורנו, אבן עזרא, חזקוני, אבי עזר].
לגבי האזהרה וְלֹא תַעֲשׂוּ מִכֹּל הַתּוֹעֵבֹת הָאֵלֶּה, המילה הַתּוֹעֵבֹת רומזת על מעשים הגורמים לאדם לתעות מן הדרך הראויה [פענח רזא]. המילה מִכֹּל באה להזהיר מפני עשיית כל התועבות כולן, או אפילו רק מקצתן [מלבי"ם, אדרת אליהו], והתוספת הָאֵלֶּה מלמדת שכל סוגי העריות שהוזכרו קודם לכן בפרשה מוגדרים כתועבה [ביאור יש"ר, רד"צ הופמן].
הפסוק חותם בהחלת הציווי על הָאֶזְרָח וְהַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכְכֶם. פירוט זה נועד להבהיר כי האזהרה מופנית לכל יחיד ויחיד החי בארץ ישראל [העמק דבר, אבן עזרא, ביאור שטיינזלץ], וכוללת גם את נשות האזרחים והגרים [אור החיים]. יתרה מכך, הדגשת הגר והאזרח מלמדת כי לאחר הכניסה לארץ, קדושתה תלויה אך ורק במעשיהם של ישראל והגרים המקבלים עליהם את המצוות. כל עוד הם ישמרו על החוקים והמשפטים, הארץ לא תקיא אותם, גם אם יישארו בה גויים שיעשו מעשי תועבה [אור החיים].