הקשר העמוק שבין מוסר אנושי, קדושת המקום והשלכותיהן של עבירות אישות עומד במרכז האזהרה האלוהית כאן. לאחר פירוט שורת איסורי עריות, הכתוב עובר ממבט הלכתי-פרטני להשקפה היסטורית ורוחנית רחבה, הקושרת בין מעשי האדם לגורל האומה והארץ.
הציווי אַל תִּטַּמְּאוּ מנוסח בבניין התפעל, כלומר אזהרה לאדם שלא יטמא את עצמו [ביאור יש"ר]. רוב הפרשנים מסכימים כי טומאה זו אינה טומאה טקסית-הלכתית רגילה, אלא טומאה מוסרית ורוחנית עמוקה המשחיתה את הנפש, את החברה ואת הארץ. יתרה מזאת, האזהרה אינה מוגבלת רק לעצם המעשה, אלא דורשת התרחקות מוחלטת אפילו מקרבה לעבירה, שכן התדרדרות האומות החלה מעצם ההתקרבות לגילוי עריות עוד לפני המעשה עצמו [ספורנו].
הפרשנים דנים בהרחבה במשמעות הצירוף בְּכָל אֵלֶּה. מבחינה תחבירית, כאשר מילים אלו מופיעות בציווי שלילי, הכוונה היא לאיסור לעשות אפילו מקצת מן הדברים או אחד מהם [מלבי"ם, רלב"ג, תורה תמימה]. יש המסבירים כי ה' הסתיר בכוונה איזה חטא ספציפי מתוך רשימת העריות הוא זה שגורם לעונש הקולקטיבי של גלות, וכלל את כולם יחד תחת אזהרה אחת כדי להטיל פחד ולגרום לבני אדם להתרחק מכל חטא באותה מידה [אור החיים].
מנגד, קבוצת פרשנים רואה בביטוי זה השוואה ניגודית בין ישראל לאומות העולם: הכנענים חטאו בכל התועבות כולן, ובכך הגדישו את סאתם והביאו על עצמם עונש לאומי של כליה וגירוש. ישראל מוזהרים שאפילו אם לא יחטאו בכולן אלא רק בחלקן, הם אולי לא יגורשו מיד כאומה שלמה, אך היחידים החוטאים ייענשו בעונש כרת חמור ואישי [כלי יקר, אלשיך, צרור המור].
בהתייחסות למילים הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אֲנִי מְשַׁלֵּחַ מִפְּנֵיכֶם, הפירוש הוא גירוש בביזיון המתייחס ספציפית לעמי כנען [רלב"ג, ביאור יש"ר]. אף שגם המצרים היו שקועים בזימה, עונש של גירוש והקאה מהארץ שייך רק לכנענים. הסיבה לכך היא שארץ ישראל ניחנה בקדושה וברגישות מיוחדת שאינה סובלת טומאה, רגישות שאינה קיימת בארץ מצרים הטמאה ממילא [מלבי"ם]. גירוש הכנענים לא היה מעשה שרירותי של ה' שנועד רק לפנות מקום לישראל, שכן מהלך כזה היה נחשב לעוול, אלא תוצאה ישירה ומוצדקת של רשעתם [רלב"ג]. מעשיהם החמורים של הכנענים לא היו רק ביטוי לחולשה של יצר אישי, אלא חלק מתרבות ממסדית וחוקי מדינה שהשרישו את התועבות בחברה [שטיינזלץ, העמק דבר], דבר שעומד בסתירה מוחלטת לייעודה הרוחני של הארץ [רש"ר הירש, הופמן].
הפרשנים מבארים כי הקשר בין הארץ ליושביה הוא סימביוטי. פריחתה הפיזית של ארץ ישראל תלויה לחלוטין ברמתו המוסרית של העם [רש"ר הירש]. כאשר העם נטמא, הוא פוגם בקדושת הארץ ומאלץ אותה להעניק מפריה לאנשים שאינם ראויים לה [שפתי כהן]. במצב כזה, הארץ מגיבה בדומה לגוף אנושי שאכל מזון מקולקל ורעיל, היא חשה בחילה ומקיאה מתוכה את הגורם הזר והמזיק כדי להיטהר ולפנות מקום לעם בריא וראוי [מלבי"ם, רד"צ הופמן].
מתוך כך עולה כי האזהרה החמורה נועדה ללמד שההימנעות ממעשים אלו לא צריכה לנבוע רק מפחד העונש, אלא מהבנה פנימית עמוקה שמעשים אלו הם מאוסים ומתועבים מצד עצמם [צרור המור], וכי לכל התחזקות במצווה או הימנעות מעבירה, אפילו אחת, יש משקל עצום בשמירה על הקיום הרוחני והפיזי של האדם ושל האומה בארצה [תורה תמימה].