התורה ממקמת את איסור עבודת המולך מיד לאחר פרשיית איסורי העריות, ויש בכך קשר רעיוני עמוק. בעוד שגילוי עריות משחית את הזרע מבחינה גופנית ופוגם בקדושת המשפחה, עבודת המולך משחיתה את הזרע מבחינה רוחנית, על ידי הקדשתו לפולחן אלילי נתעב [ספורנו, ביאור יש"ר, רד"צ הופמן]. יתרה מכך, כשם שבעל מקנא לאשתו אם תזנה תחתיו, כך ה' מקנא לישראל כאשר הם פונים לעבודה זרה [רבנו בחיי]. גישה נוספת מסבירה כי הנטייה אחר תענוגות החוש והיצר, שבאה לידי ביטוי בעריות, עלולה לדרדר את האדם לאובדן הדעת ולאמונות תפלות ואכזריות כדוגמת המולך [רלב"ג].
בזיהוי מהותו של המֹּלֶךְ, הפרשנים מציגים מגוון גישות. יש המזהים אותו כאליל ספציפי שהיה מוכר לישראל עוד מימי מצרים, או כ"מלכום" – תועבת בני עמון [רמב"ן, הטור הארוך, רבנו בחיי]. שמו נגזר מהשורש מ.ל.ך, והוא קשור לאלילים נוספים המוזכרים במקרא כגון אדרמלך וענמלך [רבנו בחיי]. דעה אחרת גורסת כי אין זה שם של אליל מסוים, אלא מונח כללי לכל פסל או עבודה זרה שהאדם ממליך עליו [אבן עזרא]. גישה שונה לחלוטין מציעה כי המולך אינו עבודה זרה רגילה, אלא תפיסה של כוח גורל עיוור ואכזר (פאטום). בני אדם טעו לחשוב שעל ידי הקרבת אחד מילדיהם לאותו כוח, הם יפדו את שאר הילדים ויבטיחו להם מזל, חיים והצלחה [רבנו בחיי, צאינה וראינה, רש"ר הירש, רד"צ הופמן].
הפסוק מפרט את שלבי הפולחן באמצעות המילים לֹא תִתֵּן ולְהַעֲבִיר. הפרשנים מסכימים כי העבודה התחלקה בין האב לבין כומרי העבודה הזרה. המילים לֹא תִתֵּן מתייחסות לשלב המסירה, שבו האב מוסר את הילד לידי הכומרים. הכומרים היו עורכים לילד תנופה או הגשה טקסית לפני האליל, ולאחר מכן מחזירים אותו לידי האב. אז הגיע שלב לְהַעֲבִיר, שבו האב בעצמו היה מעביר את בנו באש [רש"י, רמב"ן, הטור הארוך, ברטנורא].
מחלוקת יסודית קיימת בין הפרשנים לגבי גורלו של הילד המועבר באש. הגישה המרכזית בקרב חלק ניכר מהפרשנים היא שהילד לא נשרף למוות. לפי פשט זה, היו מבעירים שתי מדורות אש גדולות, והאב היה מעביר את הילד ברגליו, או שהילד היה קופץ מעל הלהבות מצד לצד כטקס של הקדשה, ונשאר בחיים [רש"י, מזרחי, פרדס יוסף, רש"ר הירש]. לעומת זאת, פרשנים אחרים קובעים נחרצות כי הילד אכן נשרף למוות והועלה כקורבן של ממש. לשיטתם, משמעות ההעברה באש היא נתינת הילד לתוך הלהבות עד שהאש תאכל אותו, כפי שמוכח מפסוקים אחרים במקרא המתארים שריפת בנים [רמב"ן, הטור הארוך, אבן עזרא, רבנו בחיי, אבי עזר].
התורה מדייקת וכותבת וּמִזַּרְעֲךָ, כלומר "מקצת זרעך", ולא "כל זרעך". דיוק זה נובע מכך שדרך העבודה האלילית הייתה להקריב רק חלק מהילדים כדי להציל את השאר. לכן, מבחינה הלכתית, אדם שאיבד את דעתו ומסר את כל ילדיו למולך, פטור מעונש המיתה הספציפי של חטא זה, משום ששינה מדרך העבודה המקובלת [בכור שור, תורה תמימה, פרדס יוסף, רש"ר הירש]. כמו כן, המילה זרע כוללת לא רק בנים ובנות, אלא גם נכדים [פרדס יוסף, רש"ר הירש]. הפרשנים מזהירים בתוקף שלא לפרש מילה זו כאיסור על קיום יחסי אישות עם אישה נוכריה (כפי שתרגמו טועים מסוימים), שכן הפסוק עוסק כפשוטו באיסור עבודת המולך [תורה תמימה, נתינה לגר].
הפסוק נחתם באזהרה החמורה וְלֹא תְחַלֵּל אֶת שֵׁם אֱלֹהֶיךָ אֲנִי ה'. עבודת המולך מהווה חילול השם עמוק מאין כמוהו. אדם המקריב את זרעו למולך ולאחר מכן מגיע להקריב קורבן במקדש ה', מטמא את המקדש ויוצר השוואה מזעזעת בין ה' לאליל [רמב"ן, הטור הארוך]. מעשה זה משדר תפיסה מעוותת לפיה המולך נעלה ודורשני יותר מה' [ספורנו]. חילול השם נובע גם מכך שפולחן אכזרי זה מייחס לאלוהות רשעות ואכזריות, ובכך סותר לחלוטין את המהות של אֲנִי ה' – אל הרחמים והחסד, שקידש את ישראל בתורתו ואינו חפץ בקורבנות אדם [רד"צ הופמן, רש"ר הירש, ביאור יש"ר].