איסור גילוי עריות עם כלת האדם נובע מתוך התפיסה כי החיבור בין הבן לאשתו הופך אותה לחלק בלתי נפרד מהמשפחה, עד שהיא נחשבת לשאר בשר של האב. פגיעה בה נחשבת לפגיעה בבן עצמו, שכן למרות שאינה קרובת משפחה ביולוגית, גילוי ערוותה שקול לגילוי ערוות הבן [רלב"ג, ביאור יש"ר].
המילה כלתך נגזרת מהשורש כ-ל-ל, המבטא שלמות והכללה. הבן הוא זה שבונה את בית אביו ומעמיד את המשפחה, והדבר נעשה באמצעות האשה. לכן היא נקראת "כלה", שכן היא משכללת ומשלימה את הבית, והיא נקראת בתואר זה דווקא ביחס לחמיה ולחמותה שאת ביתם היא בונה [ביאור יש"ר]. תואר זה כולל הן אשה ארוסה והן אשה נשואה [פירושי רד"צ הופמן], אך הוא מתייחס אך ורק לכלתו הישירה של האדם, ולא לכלת בנו, שאיסורה הוא מדברי חכמים בלבד [תורה תמימה].
התורה כופלת את תיאור האשה בפסוק וקוראת לה גם כלתך וגם אֵשֶׁת בִּנְךָ הִוא. הפרשנים מסבירים כי כפילות זו נועדה להגדיר במדויק את גבולות האיסור. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים אשת בנך באות ללמד שהאיסור חל אך ורק כאשר יש לבן קשר של נישואין חוקיים ותקפים ("אישות") עם האשה. תנאי זה בא למעט אשה שהבן אנס או פיתה, שכן למרות שקידושין אפשריים בה, הם לא התבצעו בפועל. כמו כן, הדבר ממעט שפחה ואשה נכרית, שאין כל אפשרות משפטית ליצור עמן קשר של קידושין [רש"י, בכור שור, ברכת אשר, פירושי רד"צ הופמן].
חלק מהמפרשים מציינים כי בניגוד לאיסורי עריות אחרים שבהם נכללות גם אנוסות, כאן התורה הציבה את המונח המרבה ("כלתך") והמונח הממעט ("אשת בנך") באותו הפסוק. סמיכות זו מלמדת ששני המושגים אינם עומדים בפני עצמם, אלא מבארים זה את זה: איזו כלה אסורה? רק זו שהיא אשת הבן כדין [מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה]. מכאן עולה שהתורה פתחה במושג אחד וסיימה באחר כדי ללמד ש"כלתו" ו"אשת בנו" הם למעשה מעמד הלכתי אחד זהה [מזרחי, הכתב והקבלה].
סוגיה נוספת העולה מתוך כפילות הלשון היא תוקף האיסור לאחר מות הבן. הפרשנים מסכימים כי איסור זה עומד בעינו ואינו פוקע גם לאחר שהבן הולך לעולמו [הכתב והקבלה, פירושי רד"צ הופמן]. עם זאת, קיימת מחלוקת מעניינת מאיזו מילה נלמד דין זה. יש הסבורים כי המילה "כלתו" מתייחסת לזמן שהבן בחיים, ואילו התוספת אֵשֶׁת בִּנְךָ הִוא מרחיבה את האיסור גם לאחר המיתה. מנגד, יש הטוענים בדיוק את ההיפך: התואר "אשת בנו" שייך רק בחיי הבן, בזמן שיש ביניהם קשר אישות פעיל, ואילו התואר "כלה" מלווה את האשה לעולם, כפי שמצינו במקרא שתמר ורות נקראו "כלות" זמן רב לאחר שבעליהן מתו [פרדס יוסף].