התורה קובעת איסור חמור על קיום יחסי אישות עם אישה ועם צאצאיה או אבותיה. איסור זה אינו נובע רק מקרבתו של האיש אליהן, אלא מהקשר הביולוגי והמשפחתי ההדוק שבין הנשים לבין עצמן, מה שהופך חיבור כזה להשחתה מוסרית עמוקה.
הכתוב אוסר קשר עם האישה ובתה, ומפרט: אֶת בַּת בְּנָהּ וְאֶת בַּת בִּתָּהּ לֹא תִקַּח. השימוש בפועל זה, המעיד על לקיחה וקידושין, מלמד כי התורה אוסרת את קרובותיה של האישה רק כאשר האיש נשוי לה כדין. במקרה של אונס, שבו לא נוצרה מסגרת של אישות ונישואין, קרובותיה של האישה אינן נאסרות עליו מהתורה [רש"י, מזרחי, רלב"ג, שפתי חכמים]. עם זאת, ברגע שנשא אחת מהן לאישה, כל שאר קרובותיה נאסרות עליו לעולם, בין אם בקידושין ובין אם בזנות [רד"צ הופמן], ואף לאחר מותה של אשתו [הכתב והקבלה]. כשם שהפסוק מפרש את האיסור כלפי הדורות שלמטה (בת ונכדה), כך חל האיסור גם כלפי הדורות שלמעלה (חמות ואם חמות) [תורה תמימה, רד"צ הופמן].
הנימוק לאיסור מבוטא במילים שַׁאֲרָה הֵנָּה. בניגוד לעריות אחרות שנאסרו משום שהן שאר בשרו של האיש, כאן הנשים אסורות עליו מפני שהן קרובות ושאר בשר זו לזו, וישנו קלון מגונה בכך שאישה תשכב עם האיש ששכב עם אמה או בתה [רש"י, טור, תולדות יצחק, ביאור יש"ר]. מונח זה מורכב משני שמות המורים על קרבה [אבן עזרא, אבי עזר], או שהוא שם עצם יחיד בעל משמעות של רבים [רד"צ הופמן]. דעה נוספת מפרשת את המילה מלשון "שארית", כלומר גם לאחר מות האישה, צאצאיה הם השארית שלה ולכן הם נותרים באיסורם [הכתב והקבלה].
התורה מסכמת את חומרת המעשה במילים זִמָּה הִוא. הפרשנים מציעים מספר גישות להבנת מונח זה. גישה אחת, בעקבות תרגום אונקלוס, מפרשת את המילה כ"עצת חטאים". מאחר שאין לאיש קרבת דם ישירה לנשים אלו, היצר הרע עלול לייעץ לו ולפתות אותו לחשוב שהן מותרות לו, ולכן התורה מדגישה שזוהי עצה רעה [רש"י, תולדות יצחק].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים קושרת את המילה לשורש ז.מ.מ, שמשמעותו מחשבה עמוקה, תכנון או הרהור נסתר. הזנות כאן נובעת מהרהור עבירה עמוק ומתועב. כאשר אדם שוכב עם אשתו, בשל הדמיון הפיזי והקרבה המשפחתית העזה בינה לבין בתה או אמה, הוא עלול לחשוב על השנייה. בלבול פסיכולוגי זה גורם לכך ששכיבת שתיהן נחשבת לו לזימה, שכן הלב נטמא במחשבות, והקשר משחית את חיי הנישואין ופוגע אנושות ביחסי האם והבת [רמב"ן, ספורנו, שד"ל, טור, ביאור יש"ר, שטיינזלץ].
פירוש נוסף קושר את השורש ז.מ.מ לעניין של מחסום וסגירה (כמו זמם ששמים בפי בהמה). הקשר המיני המעוות הזה חוסם וסוגר את המטרה הטבעית של קיום המין האנושי, וגורר אחריו השחתה והסתרה [הכתב והקבלה]. מונח זה מבטא את ההתמכרות ליצרים הנחותים ביותר ואת השפלות המוסרית שבעבירה [רש"ר הירש]. לבסוף, הכתוב כולל את כל הנשים הללו תחת המונח היחיד "זימה היא" (ולא "זימות הנה"), כדי ללמד שאם אדם עבר וקיים יחסים עם כולן יחד, התורה רואה בהן גוף איסור אחד לעניין העונש, והוא יתחייב בחטאת אחת בלבד [תורה תמימה].