מעשיהם של יושבי כנען הקדומים לא היו רק עבירות על החוק, אלא השחתה עמוקה שפגעה בטבעה של הארץ ובנפש האדם. אזהרה זו נכתבה כמאמר מוסגר לדורות, כדי להבטיח שהארץ תישאר בטהרתה ולא תקיא את יושביה החדשים [אבן עזרא, רד"צ הופמן].
הכנענים, המכונים אַנְשֵׁי הָאָרֶץ [שטיינזלץ], נמנעו מלהרחיק את עצמם מן החטא ולא ענשו את העוברים על איסורי עריות. חוסר גבולות זה הוביל אותם להידרדרות מוסרית מתמדת, עד שעשו את כל התועבות האפשריות [ספורנו]. יש הסבורים כי החטאים נבעו מתאוותם של יחידים, אף אם לא היו להם חוקים לאומיים מושחתים שהתירו זאת באופן רשמי [העמק דבר].
המעשים הללו מוגדרים כתועבות משום שהם מטמאים באופן מהותי גם את הנפש וגם את הארץ [ביאור יש"ר]. מתוך כך, נמתח קו מקביל בין חטאי העריות לבין מידת הגאווה. בשני המקרים מדובר באדם הפורץ את הגבולות שהוצבו לו: בעוד שהגאוותן פולש לתחומו של ה', החוטא בעריות פולש לתחום האסור לו, וה' מתעב את שניהם במידה שווה [תורה תמימה]. יתרה מכך, חטאים אלו נחשבים כאילו עבד האדם אל נכר, שכן הם מערבים מינים שאינם ראויים להתחבר זה לזה [שפתי כהן].
התוצאה של מעשים אלו מודגשת במילים וַתִּטְמָא הָאָרֶץ. טומאה זו אינה גוררת רק עונש השגחתי מאת ה', אלא יוצרת תגובה טבעית של הארץ עצמה, שאינה מסוגלת לשאת טומאות כה חמורות ופולטת את יושביה מתוכה [מלבי"ם]. בעוד שהשכינה עשויה לשרות בקרב ישראל גם כאשר הם טמאים בטומאות הגוף הרגילות, ה' מסלק את שכינתו מתוכם כאשר הם נטמאים בעריות או בעבודה זרה [שפתי כהן].
המילה הָאֵל זוכה להתייחסות כפולה בקרב המפרשים. ברמה הלשונית הפשוטה, משמעותה היא פשוט "האלה", וזוהי צורה ייחודית המופיעה כמעט אך ורק בתורה [אבן עזרא, רד"צ הופמן, שטיינזלץ]. לעומת זאת, דרשני ההלכה מוצאים במילה זו רמז לדינים "קשים". מכאן הם לומדים שישנם איסורי עריות קשים וחמורים מן התורה שעונשם כרת, ולצידם איסורים "רכים" יותר שנקבעו על ידי חכמים כהרחקה, הידועים כ"שניות לעריות" [תורה תמימה, שפתי כהן, אדרת אליהו].