התורה מציבה את עם ישראל בין שני מודלים שליליים של חברה, ודורשת מהם ניתוק מוחלט מסביבתם המוסרית והתרבותית. האזהרה מכוונת הן כלפי עברם בארץ שעזבו, והן כלפי עתידם בארץ שאליה הם נכנסים. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא ששתי אומות אלו, מצרים וכנען, היו המושחתות והמקולקלות ביותר מכל אומות העולם באותה תקופה. מצב זה משול לבת מלך המתגוררת בין שתי שכנות, האחת מכשפה והשנייה נואפת, כאשר המלך מזהיר אותה לבל תלמד ממעשיה של אף אחת מהן [הדר זקנים].
הפרשנים מצביעים על הבדלים באופי הקלקול של שתי האומות. מצרים אופיינה בעבודת אלילים, סגידה לשדים ולבהמות, וכן בשחיתות מינית עמוקה. לעומתם, הכנענים בלטו במיוחד בגילוי עריות, בכישוף ובניחוש [רמב"ן, רלב"ג, משכיל לדוד]. כמה פרשנים מדגישים כי המקומות הספציפיים שבהם ישבו ישראל במצרים (ארץ גושן) והאזורים שכבשו בכנען, היו מושחתים אפילו יותר משאר חלקי ארצות אלו [רש"י, מזרחי]. הסבר רעיוני לכך הוא שבכל מקום שבו שוכן עם ישראל הקדוש, כוחות הטומאה מנסים להיאחז ולהידבק, וכך גורמים לאותה סביבה להיות מקולקלת שבעתיים [פרדס יוסף]. מנגד, יש הסבורים כי ה׳ הושיב את ישראל בארץ גושן דווקא משום שהייתה פחות מקולקלת, והתורה מזהירה שקל וחומר שאין ללמוד אפילו מהמעשים הקלים יחסית של יושביה [כלי יקר].
הפסוק מדגיש את המילים אֲשֶׁר יְשַׁבְתֶּם בָּהּ לגבי מצרים, וכן אֲשֶׁר אֲנִי מֵבִיא אֶתְכֶם שָׁמָּה לגבי כנען. הסיבה לכך היא שעצם הישיבה הפיזית בקרב אומות אלו היא שגרמה לישראל להיות מושפעים וללמוד ממעשיהן [מלבי"ם, צפנת פענח]. בנוסף, מילים אלו טומנות בחובן תוכחה נסתרת: ישראל הואשמו בכך שביקשו לקבוע ישיבת קבע במצרים מתוך משיכה לאליליהם, ולאחר מכן מאסו בארץ ישראל, ולכן ה׳ נאלץ להביאם לשם בעל כורחם [כלי יקר]. אגב כך, מצוין כי למרות שחיתותם של הכנענים, הם זכו לעיכוב בעונשם ולתוספת של ארבעים ושבע שנים בארצם, בזכות כך שכיבדו את אברהם אבינו וקברו אותו [מלבי"ם, חזקוני].
הפרשנים עומדים על ההבחנה המדויקת שבין כְּמַעֲשֵׂה לבין וּבְחֻקֹּתֵיהֶם. ההוראה לֹא תַעֲשׂוּ המתייחסת למעשים, אינה אוסרת על פעולות אנושיות רגילות כגון בניין נטיעה וחקלאות, אלא אוסרת על התנהגויות הנובעות מיצר, תאווה ושחיתות מוסרית פרטית [תורה תמימה, ביאור יש"ר, העמק דבר].
לעומת זאת, המילה וּבְחֻקֹּתֵיהֶם מתייחסת למנהגים ממסדיים, נימוסים לאומיים וחוקי מדינה שהשתרשו מדור לדור. חוקות אלו כוללות מיסוד של גילוי עריות לכדי חוקים רשמיים [שד"ל], וכן מוסדות תרבות כגון טרטיאות ואצטדיאות שהם תיאטראות וזירות שבהן שיסו חיות זו בזו לשם שעשוע [רש"י, שפתי חכמים]. איסור זה כולל גם את "דרכי האמורי", שהם אמונות תפלות, מנהגי כמורה אליליים ואפילו תסרוקות ספציפיות המזוהות עם הגויים [רש"י, אדרת אליהו]. כל מנהג שאין לו טעם הגיוני ומקורו בתרבות זרה נכלל באיסור זה [רש"ר הירש]. עם זאת, פעולות המפורשות בתורה מותרות לעשייה גם אם הגויים נוהגים בהן, משום שמקורן הוא בציווי אלוהי ולא בחיקוי זר [תורה תמימה].
השימוש בפועל לֹא תֵלֵכוּ בהקשר לחוקות, בניגוד ל"לא תעשו", בא ללמד שאין להפוך את ההתנהגויות הללו לדרך חיים קבועה ולהרגל שהופך לטבע ולחוק [אבן עזרא].