התורה מציבה גבולות ברורים לשמירה על כבוד האדם ועל הסדר הטבעי של הבריאה, ואוסרת לחלוטין כל קשר מיני החוצה את גבולות המין האנושי. מעשים אלו, שהיו נפוצים ומקובלים בתרבות הכנענית העממית, נתפסים בתורה כהרסניים וכפגיעה עמוקה בצלם האדם. האיסור מופנה באופן מפורש הן לגברים והן לנשים, ומדגיש כי ייעודו של הקשר המיני הוא חיבור אנושי הדדי ופורה, ולא אקט יצרי הנעשה לשמו עם מי שאינו בר מינו.
האזהרה לגבר פותחת במילים ובכל בהמה, והפרשנים מסכימים כי איסור זה כולל את כל סוגי הבעלי החיים, זכרים ונקבות, גדולים וקטנים. עם זאת, המילה "כל" באה לרבות גם איסור משכב עם עופות [העמק דבר, תורה תמימה]. על המילים לא תתן שכבתך לומדים חז"ל כי האיסור חל לא רק על האדם היוזם והשוכב, אלא גם על אדם הנשכב ונותן לבהמה לשכב עמו [תורה תמימה]. גישה מעניינת מציעה כי כאשר פועל ה"נתינה" מופיע בתנ"ך בהקשר שלילי, משמעותו היא עזיבה והנחה, כלומר הכתוב מזהיר את האדם שלא יניח לבהמה לשכב עמו [מלבי"ם]. משמעות המילים לטמאה בה היא שהמעשה משחית ומטמא את נפש האדם [ביאור יש"ר], שכן מדובר באקט מיני לעצמו שאין בו אפשרות של היקשרות אנושית טבעית והעמדת תולדות [ביאור שטיינזלץ].
בניגוד לרוב איסורי העריות בתורה, בהם מוזכר רק הגבר והאישה נכללת באזהרה מכללא, כאן התורה פונה במפורש גם לאישה: ואשה לא תעמוד לפני בהמה לרבעה. הסיבה לכך היא שבדרך כלל שני השותפים לעבירה נענשים, אך מכיוון שהבהמה אינה נחשבת כאישיות שניתן להענישה על דעת עצמה, היה מקום לטעות ולחשוב שגם האישה הנרבעת לא תיענש. לכן הוצרך הכתוב להזהיר אותה באופן ישיר [ביאור יש"ר]. מילת האזהרה לא תעמוד מכוונת לעמידה מתוך רצון, והמילה לרבעה נגזרת מלשון רביצה ושכיבה [אבן עזרא, פירושי רד"צ הופמן]. מעניין לציין שאצל האישה לא נכתבה המילה "כל" לפני הבהמה, משום שבניגוד לגבר, איסור זה אינו כולל עופות, שכן אין דרכו של עוף לרבוע אישה [העמק דבר, תורה תמימה].
בסיום הפסוק, התורה מסכמת את חומרת המעשה במילים תבל הוא. המפרשים מציעים שלושה כיוונים מרכזיים להבנת מילה ייחודית זו, אשר אינה מופיעה בשאר איסורי העריות:
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה נגזרת מהשורש בל"ל, ומשמעותה תערובת, בלבול וערבוב זרע האדם עם זרע הבהמה, תוך שבירת חוקי הטבע לפיהם כל מין אמור להתרבות רק עם בני מינו.
גישה שנייה קושרת את המילה לשורש בל"ה, המבטא שחיקה, השחתה וכיליון. לפי פירוש זה, המילה מתארת ניאוף וזנות המביאים להתנוונות מוסרית ולשלילה מוחלטת של הצלם האנושי [רש"ר הירש, רד"צ הופמן, רש"י].
גישה שלישית וייחודית דורשת את המילה מלשון "תבלין". לפי פירוש זה, התורה פונה לאדם בשאלה רטורית ותמהה: וכי איזה תבלין וטעם אתה מוצא בעבירה כה מכוערת ומגונה שאתה מתאווה אליה? [בכור שור, תורה תמימה, הדר זקנים, פענח רזא]. מדובר בתערובת שאינה טבעית, ממש כמו תבלין שאינו מהווה חלק מעיקר המאכל.