איסור גילוי עריות בין בן לאמו קיים כמעט בכל תרבות אנושית, והוא מוצב בראש רשימת העריות משום שהאם היא קרובתו הראשונה והבסיסית ביותר של האדם. במשפחה התקינה, הבושה והקלון שבמעשה כזה קשורים לשני ההורים גם יחד, שכן איש ואשה נחשבים לבשר אחד, ופגיעה בכבודה של האם מהווה חילול ישיר של כבוד האב וכבוד המשפחה כולה [ביאור שטיינזלץ, אבן עזרא, פירושן של נשים, ביאור יש"ר].
סביב כוונת המילים עֶרְוַת אָבִיךָ קיימת מחלוקת יסודית בקרב המפרשים, הנעה בין הפשט למדרש ההלכה. הגישה המרכזית על דרך הפשט גורסת כי הפסוק כולו מציג איסור אחד בלבד – איסור משכב של הבן עם אמו. לפי גישה זו, המילים עֶרְוַת אָבִיךָ וְעֶרְוַת אִמְּךָ מתייחסות לאותה אשה עצמה. התורה מדגישה כי הבא על אמו עושה שתי רעות, שכן בעצם המעשה הוא מגלה הן את ערוות אמו והן את ערוות אביו, שהרי ערוות האם שייכת לאב [רמב"ן, הטור הארוך, רבנו בחיי, שד"ל, רד"צ הופמן].
מנגד, פרשנים רבים נשענים על מדרשי חז"ל ומפצלים את הפסוק לשני איסורים נפרדים, אך נחלקים כיצד להבינם. קבוצה אחת מפרשת כי עֶרְוַת אָבִיךָ אינה מתייחסת לאב עצמו אלא לאשת האב, ואפילו לאחר מותו. לפי קו זה, ההמשך וְעֶרְוַת אִמְּךָ בא להוסיף ולאסור גם אם שאינה אשת האב, כגון מקרה שבו הבן נולד לאביו מאונס או מפיתוי [רש"י, מזרחי, גור אריה, בכור שור, מלבי"ם]. לעומתם, קבוצה אחרת של פרשנים אוחזת בדעת חכמים בתלמוד, ולפיה עֶרְוַת אָבִיךָ מתפרשת כפשוטה – איסור על משכב זכור של בן עם אביו ממש. לפי פירוש זה, החוטא במעשה כזה עובר על שני לאווים שונים: איסור משכב זכור הכללי, והאיסור הספציפי של גילוי ערוות האב [תורה תמימה, רלב"ג, הכתב והקבלה, ברטנורא].
יש שהעירו כי הפנייה בפסוק מנוסחת בלשון זכר (אָבִיךָ), ולכן אין לפרש את הפסוק כאיסור על בת המגלה את ערוות אביה, שכן במקרה כזה האב הוא זה שמגלה את ערוותה ולא להפך [ברכת אשר על התורה], אף שברור כי חוקי העריות חלים על נשים וגברים כאחד [רד"צ הופמן].
הפסוק נחתם בהנמקה אִמְּךָ הִוא, שבאה לחדד כי מעמדה הביולוגי של האם הוא סיבת האיסור המוחלטת, ללא כל קשר למעמדה המשפטי מול האב. בין אם היא נשואה לו ובין אם לא, היא אסורה על הבן מעצם היותה אמו, והמעשה בה נחשב לפגיעה חמורה בשורש קיומו של האדם [רמב"ן, רש"י, מלבי"ם].