בבסיס דיני המשפחה והאישות, מציבה התורה גבולות ברורים שנועדו להעלות את האדם מעל ליצריו הטבעיים ולהעניק קדושה לחיי המשפחה והחברה. הציווי הפותח את פרשיית העריות משמש ככלל יסודי, שלאחריו מפורטים המקרים הספציפיים. מבנה זה של "כלל ופרט" מלמד כי איסורי העריות אינם נתונים להיקש הגיוני או לשיקול דעת אנושי; אין להוסיף איסורים חדשים מסברא (למשל, לאסור דוד על אחייניתו רק משום שדודה אסורה על אחיינה), אלא רק מה שפורט בתורה הוא שאסור [מלבי"ם, בכור שור, תולדות יצחק, הופמן].
הפסוק פותח בכפילות אִ֥ישׁ אִישׁ֙, אשר נועדה להרחיב את מעגל המוזהרים וללמד שגם אומות העולם מצוות על איסורי העריות בדיוק כמו ישראל [תורה תמימה, מלבי"ם, רבנו בחיי]. בנוסף, הכפילות מדגישה את אחריותו של היחיד, ומרמזת על איסור ייחוד – על כל איש להימנע מלהיות לבדו עם אשה האסורה עליו [כלי יקר, פני דוד], וכן קוראת לאדם לנהוג בכבוד הראוי ל"איש" ולא להשחית את דרכיו [תולדות יצחק]. במקרה קיצון שבו גבר נאנס בכוח למעשה עבירה, הוא פטור, שכן התעוררות גופנית דורשת דעת ורצון, והמילה "איש" רומזת למי שפועל מתוך בחירה [פני דוד, תיבת גמא].
המונח שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ מתייחס לקרובי משפחה, שכן הם נחשבים כבשר אחד [שד"ל, הופמן], ויש המפרשים זאת מלשון "שארית", שכן בני המשפחה נוצרו מאותו בשר מקורי ונותרו קשורים אליו [ביאור יש"ר].
אף שהפסוק פותח בלשון זכר יחיד ("איש"), הוא עובר ללשון רבים: לֹ֥א תִקְרְב֖וּ. שינוי זה נועד לכלול את האישה באזהרה ובעונש באופן שווה לגבר, וזאת למרות שבאופן טבעי הגבר הוא היוזם והפועל במעשה האישות, והאישה נחשבת פסיבית ("קרקע עולם") [רש"י, מזרחי, גור אריה, שפתי חכמים, חזקוני].
סביב משמעות המילה תִקְרְבוּ קיימת מחלוקת פרשנית מרכזית. גישה אחת גורסת כי התורה אוסרת לא רק את המעשה עצמו, אלא גם כל "קרבה" המביאה לידי גילוי ערוה, כגון חיבוק, נישוק, מגע של חיבה ואף ייחוד, והעובר על כך עובר באיסור תורה [רמב"ם, כלי יקר, הכתב והקבלה, העמק דבר, תורה תמימה]. מנגד, גישה אחרת טוענת כי המילה "קריבה" אינה אלא לשון נקייה וכינוי עדין למעשה האישות עצמו, והאיסור מהתורה מתייחס למעשה בלבד [רמב"ן, שד"ל, חזקוני].
המילים לְגַלּ֣וֹת עֶרְוָ֑ה מתארות את המעשה. המילה "ערוה" מוסברת כמקום מכוסה שהאדם מתבייש בו [שד"ל, אבן עזרא], או כנגזרת מהשורש ע.ר.ה שמשמעותו שפיכה או חיבור ודביקות [ביאור יש"ר, הכתב והקבלה]. האיסור חל כבר מתחילת המעשה והמגע הראשוני, אף אם לא הושלם [רלב"ג].
הפרשנים מציעים מספר רבדים להבנת טעם איסור העריות:
גישה אחת מסבירה כי מטרת האיסור היא למעט את יצר המין. מכיוון שקרובי משפחה מצויים יחד באותו בית וחיים בקרבה מתמדת, אם הדבר היה מותר, היצר היה גובר והארץ הייתה מתמלאת בזימה [רמב"ם, רלב"ג, ספורנו].
גישה שנייה דוחה את ההסבר היצרי וטוענת כי מדובר ב"גזירת מלך" שיש בה סוד עמוק מסודות היצירה והביולוגיה. חיבור בין קרובי משפחה אינו מועיל לקיום המין האנושי, אינו מוליד צאצאים בריאים, ונובע מתאווה בלבד ולא ממטרה של פריה ורבייה [רמב"ן, טור הארוך, ספורנו, צאינה וראינה].
גישה שלישית, חברתית-פסיכולוגית, מדגישה את שלמות המשפחה והחברה. נישואין בתוך המשפחה הגרעינית יהרסו את יחסי הכבוד הטבעיים (כגון כבוד אב ואם), ייצרו קנאה ושנאה עזות (כמו בין שתי אחיות), ויעוותו את התפקידים הטבעיים – אחות צריכה להישאר אחות ולא להפוך לרעיה. יתרה מכך, איסור חתונת קרובים מאלץ משפחות להתחתן החוצה, וכך נוצרת אומה מלוכדת המורכבת ממשפחות המעורבות זו בזו, במקום שבטים מבודדים [שד"ל, רש"ר הירש].
ברובד המיסטי, מוסבר כי קרובי משפחה היו במקור מהות אחת שהתפצלה, וחיבורם מחדש פוגם בסוד הייחוד, בעוד שנישואין בין רחוקים מאחדים ענפים נפרדים חזרה לשורש [רבנו בחיי].
הפסוק חותם בהצהרה אֲנִ֖י יְהֹוָֽה. חתימה זו באה ללמד שהשם נאמן לשלם שכר, ואדם שכובש את יצרו ונמנע מעבירה זוכה לשכר כאילו קיים מצוות עשה [רש"י, מזרחי, גור אריה]. כמו כן, ההכרזה מזכירה כי גם אם טעמי העריות נסתרים מהבנתנו המלאה, הם מהווים חוקה מאת בורא העולם היודע את סודות יצירתו [אבן עזרא, כלי יקר], וקיומם הוא הדרך להידמות לקדושתו של ה' [הופמן].