ויקרא, פרק י״ח, פסוק י״ט

לאחר שהתורה פירטה את איסורי גילוי העריות בתוך המשפחה, פסוק זה מהווה מעבר לאיסורים מיניים שאינם תלויים בקרבת דם [ביאור יש"ר, רד"צ הופמן]. הכתוב משתמש במילה הכללית אִשָּׁה ולא בביטוי "אשתך", כדי ללמד שהאיסור חל על כל אישה באשר היא, בין אם היא פנויה ובין אם היא אשת איש, ומוסיף על איסורים אחרים שאולי קיימים בה [הכתב והקבלה]. מעשה זה נחשב לחמור במיוחד ומוגדר כחלק מאיסורי העריות [אבן עזרא], והוא מחייב את העובר עליו בעונש נפרד על כל אישה ואישה במקרה של חטא מרובה [תורה תמימה].

מושג הנידה מבטא דם שנודד וזב מן הגוף [ביאור יש"ר]. הפרשנים מצביעים על טעמים עמוקים לאיסור זה. מבחינה פיזיולוגית ורעיונית, התורה התירה יחסי אישות בעיקר לשם קיום הזרע, ודם הנידה נחשב לחומר ממית שאינו ראוי ליצירת חיים. אם חלילה ייווצר או יוזן ממנו עובר, הוא עלול למות או להיוולד עם מומים ומחלות קשות [רמב"ן, הטור הארוך]. מעבר לכך, הגוף הטהור אמור להיות שלם וסגור, ויציאת נוזלים ממנו מסמלת פריצה של גבולות פיזיים, מעבר מסדר לאנרכיה ומחיים למוות. בכך התורה מרחיקה את המיניות מבהמיות יצרית ומרוממת אותה לרמה מוסרית, טהורה וקדושה [רש"ר הירש, The Torah]. בנוסף, טומאת הנידה מתוארת כמצב מזיק ומדבק, המשפיע לרעה גם על בן הזוג ברמה הגופנית והמחשבתית, ולכן יש להמתין עד שהמקור ישוב וייסגר [רמב"ן, הטור הארוך].

הביטוי בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ מדגיש שהאיסור אינו מוגבל רק לימי ראיית הדם עצמם, אלא נמשך כל עוד הטומאה קיימת. כלומר, האיסור עומד בתוקפו גם בימים הנקיים שלאחר הדימום, עד שהאישה תטבול במים ותיטהר לחלוטין [רלב"ג, רד"צ הופמן, העמק דבר]. חכמים אף אימצו כהלכה קבועה את החומרה שהנהיגו על עצמן בנות ישראל להמתין ימים נוספים מעבר לנדרש [פרדס יוסף].

המילים לֹא תִקְרַב מלמדות על הרחבת ההגבלה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהאיסור אינו חל רק על המעשה המיני עצמו של לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ, אלא אוסר כל סוג של קרבה פיזית, חיבוק, נישוק או מגע של חיבה, כסייג והרחקה מן החטא. עם זאת, קיים הבדל מהותי בין איסור נידה לשאר העריות: למרות איסור המגע החמור, מותר לבעל להתייחד עם אשתו הנידה ולשהות עמה בפרטיות. הסיבה לכך היא שמכיוון שהיא תהיה מותרת לו בעתיד לאחר טהרתה, היצר אינו מתגבר עליו באותו אופן, והם נחשבים כמוגנים כ"סוגה בשושנים" [בכור שור, פני דוד, העמק דבר]. לכן, משמעות הקריאה לֹא תִקְרַב כלפי הבעל היא: עצור את קרבתך כעת, והמתן עד שתיטהר [דעת זקנים, חזקוני].

הלכה נוספת הנלמדת מאיסור הקרבה וגילוי הערווה מתייחסת למקרה שבו בני הזוג החלו לקיים יחסים בהיתר, ובאמצע המעשה גילתה האישה שנטמאה. במצב כזה, נאסר על הבעל לפרוש ממנה מיד, שכן גם פעולת היציאה נחשבת למעשה של גילוי ערווה ואסורה באותה מידה, ועליו להמתין עד שיירגע מגופו [רלב"ג, צפנת פענח].