ויקרא, פרק ב׳, פסוק י״ד

הבאת מִנְחַ֥ת בִּכּוּרִ֖ים לַיהֹוָ֑ה מתייחסת לרוב למנחת העומר הציבורית המובאת בחג הפסח, אם כי יש הרואים בה מנחת נדבה פרטית. על אף שמדובר בחובה, התורה פותחת במילה וְאִם במשמעות של "כאשר", כדי לרמוז שהמצווה תלויה בישיבה בארץ ישראל ותיפסק בגלות, או כדי להדגיש שיש להביא את הקרבן מתוך רצון פנימי ושמחה. המנחה עשויה משעורים בשלב האָבִ֞יב, כשהן לחות ובתחילת הבשלתן, ולכן יש לייבשן תחילה כשהן קָל֤וּי בָּאֵשׁ֙ בכלי מנוקב, ולאחר מכן לעשות מהן גֶּ֣רֶשׂ כַּרְמֶ֔ל, כלומר טחינה גסה של הגרגרים הרכים והטריים. החזרה על המילים תַּקְרִ֕יב אֵ֖ת מִנְחַ֥ת בִּכּוּרֶֽיךָ מלמדת שניתן להקריב גם תבואה יבשה אם לא נמצאה לחה, ומדגישה שמנחה זו היא הראשית והבכורה לכל המנחות כולן.