ויקרא, פרק ב׳, פסוק ד׳

הבאת קׇרְבַּן מִנְחָה, הפותחת במילים וְכִי תַקְרִב, היא נדבת רשות שבה האדם מקדיש לה' את מזונו מתוך אהבה, בין אם הוא חי בשפע ובין אם בצמצום. על הקרבן להיות מַאֲפֵה תַנּוּר חרס מסורתי בלבד, תוך הקפדה על שמירת הסֹלֶת מהחמצה כדי שתיאפה כמַצֹּת. המקריב מביא עשרה מאפים מסוג אחד, ויש הסוברים שניתן לשלב ביניהם: חַלּוֹת עבות ועגולות שהן בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן שעורבב בבצק בטרם האפייה, או וּרְקִיקֵי מַצּוֹת דקים ושטוחים שהם מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן רק לאחר אפייתם. כפילות האזכור של השמן מלמדת שבמנחות מותר להשתמש גם בשמן מכבישה שנייה ושלישית, ואין חובה להשתמש בשמן הזך ביותר.