ויקרא, פרק ב׳, פסוק ז׳

יצא לכם פעם לראות איך מטגנים בצק בתוך סיר עמוק המלא בהמון שמן חם? התורה לוקחת את פעולת הטיגון המוכרת הזו, ונותנת לה מקום של קדושה בבית המקדש. כאשר אדם רוצה להביא מִנְחַת מַרְחֶשֶׁת, הוא משתמש בכלי מיוחד ועמוק שהיה במקדש. בניגוד למחבת שהיא כלי שטוח, הכלי הזה היה עמוק כמו סיר. בגלל העומק שלו, השמן מצטבר בתוכו ולא נשרף, כך שהבצק סופג את השמן ונשאר רך מאוד. אם נוגעים בבצק הרך הזה, הוא נראה כאילו הוא קצת זז ורועד. התנועה הזו של הבצק, או הבעבוע של השמן, היא הסיבה שהכלי נקרא כך, מלשון רחישה ותזוזה. התורה מדגישה שהמנחה הזו סֹלֶת בַּשֶּׁמֶן תֵּעָשֶׂה, כדי ללמד אותנו שצריך להשתמש בשמן לאורך כל ההכנה. עושים זאת בשלושה שלבים: קודם שופכים שמן לתוך הכלי הריק, אחר כך מערבבים את קמח הסולת עם שמן, ולבסוף, אחרי שהבצק מוכן וחותכים אותו לחתיכות קטנות, שופכים עליו שמן פעם נוספת. בסיום התהליך המיוחד הזה, הכהן מגיש את המנחה אל המזבח של ה׳.