מיכה, פרק ד׳, פסוק ו׳

בַּיּוֹם הַהוּא, כלומר לעתיד לבוא, יגאל ה' את עם ישראל מן הגלות כרועה המכנס אליו בחזרה את צאנו הפגוע. הוא מבטיח כי אֹסְפָה הַצֹּלֵעָה, כלומר ירפא ויאסוף את העם הנמשל לכבשה חיגרת שאינה מסוגלת ללכת בשל חולי ומצוקה. ההבטחה וְהַנִּדָּחָה אֲקַבֵּצָה משלימה את תיאור השבת הכבשה התועה שהורחקה לארצות זרות, ויש הרואים בכך רמז לאיסוף עשרת השבטים שאמונתם רעועה, לעומת קיבוץ שבט יהודה שהתפזר לכל עבר. הפסוק נחתם במילים וַאֲשֶׁר הֲרֵעֹתִי, המבטאות הכרה בכך שייסורי הגלות באו מאת ה' ואף רומזות לאחריותו על בריאת יצר הרע שהכשיל את העם. עם זאת, מילים אלו טומנות בחובן הבטחה שבאותה מידה בדיוק שבה הביא עליהם רעה, כך עתיד ה' להיטיב עמם, ובפרט עם שבט יהודה שחווה סבל היסטורי רב.