נחמיה, פרק א׳, פסוק י׳

בתחינתו לה', מזכיר נחמיה את הקשר ההיסטורי והעמוק בין ה' לעם ישראל, ומבסס את בקשתו לישועה על אירועי העבר. הוא מדגיש כי וְהֵם עֲבָדֶיךָ וְעַמֶּךָ, כלומר, עם ישראל שייך לה' [ביאור שטיינזלץ]. האזכור של הגאולה, אֲשֶׁר פָּדִיתָ בְּכֹחֲךָ הַגָּדוֹל וּבְיָדְךָ הַחֲזָקָה, מכוון ליציאת מצרים. אף על פי ששיבת העם לארץ ישראל בתקופה זו התאפשרה מבחינה מעשית בזכות רשותם של מלכי פרס, נחמיה מזכיר כי הגאולה המקורית והשורשית נעשתה בכוחו של ה', באותות ובמופתים. מטרת ההזכרה היא לעורר חסד ורחמים, מתוך תפיסה שכשם שה' הוציא את עמו ממצרים בגבורה, כך ראוי שגם בעת הזאת יראה להם נפלאות ויושיע אותם ממצוקתם [מלבי"ם].