התשובה שניחמיה מקבל חושפת תמונה עגומה על מצבם הפיזי והחברתי של שבי ציון. המענה ניתן לו בסדר מופתי, ראשון ראשון ואחרון אחרון: תחילה משיבים לו על מצב היהודים, ולאחר מכן מתארים את מצב החומות והשערים [רש"י].
על פי הדיווח, היהודים הַנִּשְׁאָרִים באזור ירושלים נתונים למציאות קשה של עוני ומצוקה כלכלית [ביאור שטיינזלץ], ומעבר לכך הם סובלים מביזה, משלל ומהשפלות מצד העמים השכנים המחרפים אותם [רש"י, מצודת דוד].
לאחר תיאור מצב העם, עובר הדיווח למצבה של העיר עצמה: מְפֹרָצֶת משמעותה שבורה והרוסה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ], והמילה נִצְּתוּ מבטאת הצתה ושריפה באש [רב סעדיה גאון, מצודת ציון].
באשר לרקע ההיסטורי של ההרס, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהחומות והשערים נותרו חרבים ושרופים בדיוק כפי שהיו מאז חורבן בית ראשון. הסיבה לכך היא שהשבים מהגולה קיבלו רשות לבנות אך ורק את בית המקדש, ולכן לא יכלו לשקם את חומות העיר [רש"י, רלב"ג, מצודת דוד]. לעומת גישה זו, יש המציעים כי ייתכן שבימיו של עזרא החומה הייתה פרוצה רק במידה מועטת, והדיווח הנוכחי מעיד על כך שמצבה החמיר והיא נפרצה אף יותר [ביאור שטיינזלץ].