פתיחת התיעוד מהווה נקודת מעבר היסטורית, ומציגה עדות בגוף ראשון לאירועים שעיצבו את שיבת ציון. הטקסט מבסס את זהות הכותב, את הזמן המדויק ואת הרקע הגיאוגרפי בחצר המלכות הפרסית, תוך שהוא משמש המשך ישיר לרשומות ההיסטוריות שקדמו לו.
הכרזת הפתיחה דִּבְרֵי נְחֶמְיָה באה ללמד שמכאן ואילך נחמיה עצמו הוא שכתב את הדברים [רש"י, מצודת דוד]. התיעוד האישי הזה נמשך ברצף עד לתיאור השלמת בניית חומת ירושלים בהמשך הספר [רלב"ג]. למרות שנחמיה הוא המחבר, במקור הספר לא נקרא על שמו אלא נחשב לחלק בלתי נפרד מספר עזרא, ומשום כך הם נמנים יחד כספר אחד מתוך עשרים וארבעה ספרי המקרא [מלבי"ם]. הסיבה לכך שלא זכה לספר על שמו בתחילה נעוצה בביקורת על כך שהחזיק טובה לעצמו על מעשיו ודיבר בגנותם של מנהיגים שקדמו לו. לפי מסורת קבלית, נחמיה היה גלגול של בנם הראשון של דוד ובת שבע שמת לפני שנימול ולא זכה לשם, ולכן גם ספרו חסר שם בתחילה. עם זאת, בחלוף הדורות ולאחר שהדברים נתקנו והתכפרו, חזר הספר להיקרא על שמו של נחמיה וכך הוא מודפס כיום כספר עצמאי [חומת אנך].
הציון שְׁנַת עֶשְׂרִים מתייחס לשנת העשרים למלכותו של ארתחשסתא, המזוהה גם כדריוש הפרסי [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. העובדה ששם המלך אינו מוזכר במפורש בפסוק זה, מוכיחה שוב את ההמשכיות הישירה מספר עזרא, שבו כבר הוזכר המלך ארתחשסתא [מלבי"ם].
חישוב השנים למלכות נעשה החל מחודש תשרי, ולכן בְחֹדֶשׁ כִּסְלֵו המוזכר כאן חל זמן קצר לאחר תחילת שנת העשרים. הבנה זו פותרת סוגיה כרונולוגית בהמשך הספר: כאשר מסופר בפרק הבא על אירועים שהתרחשו בחודש ניסן של "שנת עשרים", מדובר בניסן שבא לאחר חודש כסלו, באותה השנה ממש. סדר זה מאשר כי האירועים מתוארים כהווייתם, והתרחשות הדברים בפרק זה היא שהובילה למאורעות הפרק הבא [רש"י].
הרקע למאורעות הוא בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה. המילה הַבִּירָה מתארת עיר מבוצרת ששימשה כבירת הממלכה [ביאור שטיינזלץ], והיא מכוונת באופן ספציפי למתחם שבו שכן ארמון המלך [מצודת ציון].