בסיומה של תחינתו, עובר נחמיה מבקשה כללית על מצב העם לתפילה אישית וממוקדת לקראת רגע גורלי. הפתיחה במילה אָנָּא משמשת כלשון של תחינה הממסגרת את תפילתו [רש"י], או כביטוי של פיוס כלפי ה׳ [אבן עזרא].
נחמיה מבקש שה׳ יקשיב לתְּפִלַּת עַבְדְּךָ, כלומר לתפילתו שלו על עצמו, אך מיד כורך אותה יחד עם תְּפִלַּת עֲבָדֶיךָ – תפילתם של שאר בני הציבור החפצים לירא את ה׳ [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. בכך הוא מדגיש כי גם בדורו ישנם אנשים הראויים שה׳ יפעל בזכות תפילתם ומעשיהם [מלבי"ם].
בזכות אותה תפילת רבים, הוא מבקש: וְהַצְלִיחָה־נָּא לְעַבְדְּךָ הַיּוֹם. ההצלחה המבוקשת היא שיינתן לרחמים לִפְנֵי הָאִישׁ הַזֶּה, כשהכוונה היא למלך [רש"י]. נחמיה עומד לבקש מהמלך אישור לפעול למען תיקון המצב בירושלים, ולכן הוא זקוק לחסד ולרחמים בעיניו כדי ששאלתו תתמלא [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ].
בסוף הפסוק מופיע המשפט וַאֲנִי הָיִיתִי מַשְׁקֶה לַמֶּלֶךְ. הפרשנים מסכימים כי מילים אלו אינן חלק מהתפילה עצמה, אלא הערת רקע של נחמיה. מאחר שהזכיר קודם לכן את המלך בסתמיות כ"איש הזה", הוא מבהיר כעת את מעמדו [מלבי"ם]. התואר מַשְׁקֶה מצביע על תפקיד רם ומכובד המעיד על קרבה מיוחדת למלך, בדומה לשר המשקים של מלך מצרים [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. הערה זו נועדה להסביר כיצד הגיע לעמוד לפני המלך, ומהווה הקדמה להמשך הסיפור שבו יגיש לו יין [מצודת דוד]. אגב כך, מציין רש"י כי נחמיה הוא הדמות המכונה במקומות אחרים במקרא בתואר "התרשתא".