נחמיה פונה בתפילתו אל ה' ומבקש ממנו לזכור את התנאי שהציב לעם ישראל דרך משה. הפסוק מציג קשר של סיבה ותוצאה: כאשר העם יחטא, העונש יהיה גלות ופיזור [מצודת דוד].
המילה תִּמְעָלוּ מתפרשת כחטא, פשע ובגידה בה' [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. המלבי"ם מעמיק במשמעות המילה ומסביר כי המונח "מעילה" מתאר לרוב אדם המכחיש פיקדון שהופקד בידיו או מועל ברכוש הקדש. בהקשר זה, משמעות המעילה היא שהעם בגד במצוות שהתחייב לשמור, כאילו פגע בפיקדון שהופקד בידו.
בתגובה למעילה זו מגיע העונש: אָפִיץ, כלומר ה' יפזר ויפליט את העם בין האומות [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הפיזור בעמים נמשל ללקיחת ארץ ישראל כמשכון על ידי ה', כערובה לחוב שנוצר בעקבות חטאי העם [מלבי"ם].
ההדגשה בפסוק על כך שה' צִוִּיתָ את הדברים למשה נובעת מכך שהאזהרה על הגלות טומנת בחובה גם את מצוות התשובה. הרעיון הוא שאם העם ישוב בתשובה וישלם את "חובו" הרוחני, ה' יחזיר לו את המשכון וישיב אותו בחזרה אל ארצו [מלבי"ם].