נחמיה, פרק א׳, פסוק ח׳

קרה לכם פעם שחבר ביקש מכם לשמור על משהו שממש יקר לו, והבטחתם לשמור עליו מכל משמר? נחמיה מתפלל אל ה׳ ומבקש ממנו לזכור את ההסכם שהיה לו עם עם ישראל דרך משה רבנו. בתפילה הוא מזכיר את המילה תִּמְעָלוּ. בדרך כלל משתמשים במילה הזו כשמישהו מקבל פיקדון לשמור עליו, אבל הוא בוגד באמון ולא שומר עליו כמו שצריך. נחמיה מסביר שכשעם ישראל חטא ולא שמר על המצוות, זה היה כאילו הם לא שמרו על הפיקדון היקר שה׳ נתן להם. בגלל זה הגיע העונש, וה׳ אומר: אָפִיץ, כלומר הוא יפזר את העם בין עמים אחרים. אפשר לדמיין שארץ ישראל היא כמו משכון שה׳ שומר אצלו. כשהעם חטא נוצר לו מעין חוב רוחני, וה׳ לקח את הארץ כעירבון. אבל יש כאן גם תקווה גדולה. נחמיה אומר שה׳ צִוִּיתָ את הדברים האלה, כי בתוך האזהרה מסתתרת הבטחה משמחת: אם העם יחזור בתשובה ויתקן את המעשים שלו, הוא בעצם ישלם את החוב, ואז ה׳ יחזיר לו את המשכון וישיב אותו הביתה, לארץ ישראל.