בעודו משרת בארמון המלך בשושן, נחמיה פוגש קבוצת אנשים שהגיעה מיהודה, ומנצל את ההזדמנות כדי לדרוש בשלומם של יושבי הארץ ומצבה של עיר הקודש. פגישה זו מהווה את נקודת הפתיחה לפועלו של נחמיה למען שיקום ירושלים.
הפסוק פותח בהגעתו של חֲנָנִי אֶחָד מֵאַחַי. רוב הפרשנים מסכימים כי המונח "אחיי" אינו מכוון בהכרח לקרבת דם אלא לחבריו ורעיו של נחמיה [רש"י, מצודת דוד], אם כי ייתכן שמדובר באחיו ממש [ביאור שטיינזלץ]. חנני עצמו כבר עלה לארץ ישראל, בעוד נחמיה נותר בגולה בשירות המלך, וכעת חנני שב לשושן [ביאור שטיינזלץ]. באשר לקריאת שמו של חֲנָנִי, מסורת הקריאה המדויקת של המקרא מדגישה את האות נו"ן הראשונה שבשמו [מנחת שי].
שאלתו של נחמיה מתפצלת לשני נושאים מרכזיים: העם והעיר. תחילה הוא שואל עַל הַיְּהוּדִים הַפְּלֵיטָה אֲשֶׁר נִשְׁאֲרוּ מִן הַשֶּׁבִי. המילה הַפְּלֵיטָה משמעותה שארית ושריד [מצודת ציון]. הפרשנים מציעים מספר הסברים לשימוש במונח זה. הגישה המרכזית היא שהם נקראים כך משום שהם הקומץ שניצל מגלות בבל ועלה ארצה, בעוד שרוב גולי בבל בחרו להישאר בשבי ולא לשוב [רש"י, מצודת דוד]. ייתכן גם שבתוך שאלתו הכללית, נחמיה התעניין באופן אישי בגורל בני משפחתו שעלו לארץ [ביאור שטיינזלץ].
מנגד, מוצגת גישה ולפיה הדיוק במילים "אשר נשארו" מצביע על אבחנה מעמדית ופוליטית. לפי קו מחשבה זה, נחמיה לא שאל על היהודים שעלו ברשיון המלכים כורש וארתחשסתא, שכן לאלו היה פחה משלהם שסיפק להם הגנה ומחסה. שאלתו התמקדה דווקא באותם יהודים חסרי הגנה שהיו שם מקודם, נתונים תחת שלטונם של פחוות "עבר הנהר" הזרים שניגשו בהם, ולכן היו נתונים ברעה ובחרפה [מלבי"ם].
לבסוף, נחמיה שואל וְעַל יְרוּשָׁלִָם. שאלתו נסובה על עניינה ומצבה הכללי של העיר [רש"י, ביאור שטיינזלץ], ובאופן ממוקד יותר, על מצב בניין חומותיה [מצודת דוד].