תפילתו של נחמיה נפתחת בפנייה נרגשת אל ה', תוך שימוש בתארי גדולה והזכרת הברית ההיסטורית בין ה' לעמו. פתיחה זו משמשת מבוא לבקשת רחמים על מצבם של ישראל.
המילה אָנָּא מבטאת לשון של בקשה ותחינה [רש"י, מצודת ציון]. בפנייתו, נחמיה משתמש בתואר הָאֵל הַגָּדוֹל וְהַנּוֹרָא, בדומה לאופן שבו פתח דניאל את תפילתו [מלבי"ם]. עם זאת, בולט בהיעדרו התואר "הגיבור". הבחירה להשמיט תואר זה נובעת מהמציאות הקשה של אותה העת: נחמיה ראה את בני ישראל נתונים בשלשלאות ובשבי ואת בית המקדש חרב, ולכן נמנע מלהזכיר את גבורת ה' כאשר היא אינה גלויה לעין [ר' סעדיה גאון].
בהמשך הפנייה, נחמיה מזכיר שה' הוא שֹׁמֵר הַבְּרִית, כלומר שומר ומשלם את הגמול הטוב שהבטיח במסגרת הברית [מצודת דוד].