למשמע הבשורות, נחמיה מבטא הזדהות עמוקה ובוחר להשתתף בצערם של ישראל באופן מלא [ביאור שטיינזלץ]. תגובתו הראשונית והקשה מתוארת במילה יָשַׁבְתִּי, אשר מתפרשת על ידי רוב המפרשים כישיבה מתוך שיממון, תדהמה וזעזוע [מצודת דוד, אבן עזרא]. לצד פירוש זה, מוצעת גם הבנה מילולית ופיזית יותר, ולפיה מדובר בישיבה ממשית על הארץ, כדרכם של אבלים [אבן עזרא].
תקופת האבל והבכי של נחמיה נמשכה יָמִים, כלומר לא יום אחד בלבד אלא פרק זמן של כמה ימים [רש"י, מצודת דוד]. במהלך ימים אלו הוא היה צָם, פעולה המפורשת כעינוי הגוף והנפש [מצודת ציון], כחלק בלתי נפרד מתפילתו לפני ה׳.