קרה לכם פעם שהייתם צריכים לבקש בקשה ממש חשובה ממישהו חשוב, והרגשתם שהלב שלכם דופק חזק? נחמיה נמצא בדיוק ברגע גורלי כזה. אחרי שהתפלל על כל העם, הוא עובר לבקש בקשה אישית. הוא פותח במילה אָנָּא, שהיא מילת תחינה ובקשה מכל הלב. הוא מבקש מה' שיקשיב אל תְּפִלַּת עַבְדְּךָ, כלומר לתפילה הפרטית שלו על עצמו, אבל מיד מחבר אותה יחד עם תְּפִלַּת עֲבָדֶיךָ, שהיא התפילה של שאר האנשים הטובים בעם שרוצים לעשות את רצון ה'. נחמיה מזכיר אותם כדי להגיד לה' שיש בדור שלו אנשים שראויים שה' יעזור להם בזכות המעשים והתפילות שלהם.
בזכות כל התפילות האלה, הוא מבקש: וְהַצְלִיחָה־נָּא לְעַבְדְּךָ הַיּוֹם. ההצלחה שהוא מבקש היא שה' יעזור לו למצוא חסד ורחמים לפני הָאִישׁ הַזֶּה. למי הוא מתכוון? למלך. נחמיה עומד לגשת למלך ולבקש ממנו אישור ללכת ולתקן את המצב הקשה בירושלים, ולכן הוא מתפלל שהמלך יתייחס אליו ברחמים ויסכים לבקשה.
בסוף, נחמיה מוסיף הערה קטנה משלו כדי להסביר לנו את הרקע: וַאֲנִי הָיִיתִי מַשְׁקֶה לַמֶּלֶךְ. המילים האלה הן לא חלק מהתפילה, אלא הסבר של נחמיה שהתפקיד שלו היה שר המשקים. זהו תפקיד מאוד מכובד של אדם שנמצא קרוב למלך ומגיש לו את היין. ההערה הזו מסבירה לנו איך בכלל נחמיה הגיע לעמוד לפני המלך, ומכינה אותנו להמשך הסיפור.