בחלוף מספר חודשים מאז שמע נחמיה את הבשורות הקשות על מצב ירושלים בחודש כסלו, נקרית בדרכו ההזדמנות לעמוד לפני המלך בחודש ניסן. פער הזמנים מוסבר בכך שמלכי אומות העולם מונים את שנות מלכותם מחודש תשרי, ואילו מלכי ישראל מונים מניסן, ולכן חלף זמן עד שהספיק נחמיה להביא את הדברים לפני המלך [רב סעדיה גאון]. המלך המוזכר בכתוב, לארתחשסתא, הוא למעשה דריוש, והשם ארתחשסתא אינו אלא תואר מלכות כללי למלכי פרס, בדומה לתואר "פרעה" שניתן למלכי מצרים [רש"י, מצודת ציון].
הכתוב מתאר את מעמד המשתה באומרו יין לפניו. רוב הפרשנים מסבירים כי זהו מקרא קצר שמשמעותו שהיין הובא והונח לפני המלך בחצר [רש"י, רלב"ג, מצודת דוד], ויש המבארים כי הביטוי מתחבר לתפקידו של נחמיה כמי שמשקה בפועל את היין לפניו [מלבי"ם]. כאשר נחמיה אומר ואשא את היין, הכוונה היא שהוא נשא את כוס היין [רש"י, אבן עזרא]. על פי כללי הטקס בחצר המלכות, משרת זוטר היה מביא את היין אל החצר, אך שר המשקים היה מקבל את הכוס מידו ומגיש אותה אישית למלך [רש"י].
באשר למצבו הנפשי והחיצוני של נחמיה, הוא מעיד על עצמו ולא הייתי רע לפניו. הפרשנים מסכימים כי דרכו הרגילה של נחמיה הייתה להיות שמח וטוב לב, והוא מעולם לא נהג להראות פנים עצובות או זועפות, שכן המלך חיבב אותו ואת שירותו [רש"י, אבן עזרא, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. מעבר לכך, המלכים הקפידו מאוד שמשרתיהם לא ייראו עצובים, שכן פנים רעות עוררו חשד לכוונות זדון ולבגידה, ולכן נחמיה שמר תמיד על פנים שוחקות [מלבי"ם].
לצד זאת, גישה פרשנית שונה ודרמטית שופכת אור אחר על הסיטואציה ועל פניו הרעים של נחמיה. שרי המשקים נדרשו לטעום מן הכוס לפני המלך כדי להוכיח שאין בה סם מוות. מכיוון שנחמיה היה יהודי, הוא נמנע תחילה מלשתות יין של גויים. המלך הבחין בכך ופניו השתנו בחשד, שכן נחמיה נראה לפתע כשונא למלך. מתוך סכנת נפשות של ממש, מיהר נחמיה ושתה מן היין. בעקבות אירוע זה, זכה נחמיה לכינוי "התרשתא", משום שהתיר לשתות יין של גויים לפני המלכים בשעת סכנה [רב סעדיה גאון].