שתיקתו המכוונת של נחמיה עם הגעתו לירושלים מעידה על זהירותו הרבה. מעמדו הרם כאורח שהגיע מעיר הבירה עם מינוי ישיר מהמלך, אפשר לו לפעול בחופשיות ולשמור על סודיות מוחלטת ללא צורך לדווח לאיש, מתוך הבנה שיש לדעת לא רק מתי לדבר אלא גם מתי לשתוק [ביאור שטיינזלץ].
כאשר יצא נחמיה לסיורו, הסגנים – שהם הפקידים הגבוהים, שרי העיר ובעלי השררה [רש"י, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ] – הרגישו בהיעדרו מביתו, אך לא ידעו לאן הלך ולאיזה עניין בא לירושלים [מלבי"ם]. נחמיה מפרט שורה ארוכה של גורמים וקבוצות הנהגה שמהם הסתיר את כוונותיו: היהודים בכלל, הכהנים, והחורים – השרים הגדולים ונכבדי המלכות [רב סעדיה גאון, ביאור שטיינזלץ]. התואר "חורים" נגזר מהמילה "חיוור" ולובן, המסמלת חשיבות ומעמד גבוה, בניגוד לאנשים שפלים המכונים "חשוכים" [מצודת ציון].
הפסוק מזכיר שוב את הסגנים, ויש המבארים כי האזכור השני מכוון לפקידים הממונים על ערי יהודה מחוץ לירושלים [מצודת דוד]. כמו כן, נחמיה מציין את יתר עֹשֵׂה המלאכה (מילה הנכתבת עם האות ה' בסופה [מנחת שי]), שהם ראשי העם המנהלים את ענייני הציבור [מצודת דוד].
באשר לביטוי עד כן, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכוונה היא פשוט "עד עתה" או "עד היום" – כלומר, עד לאותו רגע נחמיה לא סיפר לאיש על מטרת בואו ועל התוכנית לבנות את ירושלים מחדש [רש"י, ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם]. לעומת זאת, יש המפרשים את הביטוי במשמעות של "עד עשותי כן", כלומר נחמיה שמר את הדברים בסוד עד שהגיעה העת להוציא את מחשבתו אל הפועל ולהתחיל במעשה הבנייה עצמו [אבן עזרא, מצודת דוד].