שמועת בניין חומות ירושלים מעוררת את זעמם של צרי יהודה, אשר פותחים במערכה פסיכולוגית ופוליטית נגד הבונים.
הכתוב מונה את מנהיגי המתנגדים, שזהותם מורכבת: סנבלט הַחֹרֹנִי היה יהודי משומד מבית חורון, טוביה הָעֶבֶד הָעַמּוֹנִי השתייך במקור למשרתי בית דוד, וגשם הָעַרְבִי היה גר מארץ ערב [ר' סעדיה גאון], או מנהיג מקומי של ערבים [ביאור שטיינזלץ].
תגובתם הראשונית לבנייה היא וַיַּלְעִגוּ לָנוּ וַיִּבְזוּ עָלֵינוּ. כאשר שמעו על חיזוק החומה, החלו ללעוג ולהטיח דברי ביזיון וגידוף [רש"י, מצודת דוד]. בשלב זה, כלי הנשק שנותרו בידיהם של שונאי ירושלים היו בעיקר תעמולה והשמצה [ביאור שטיינזלץ]. עם זאת, המניע העמוק ללעג זה נבע מדחייתם; מתברר כי בתחילה ביקשו מתנגדים אלו להשתתף בבניין העיר כדי לזכות בחלק ובזיכרון בירושלים. נחמיה דחה אותם מכיוון שהם עבדו עבודה זרה במקביל לעבודת ה', ובתגובה לכך הם חשפו את רוע לבם, התייצבו כאויבים וניסו להשבית את המלאכה [רלב"ג].
מלבד הלעג, הם מטיחים בבונים האשמה פוליטית חמורה: הַעַל הַמֶּלֶךְ אַתֶּם מֹרְדִים. הפרשנים מסכימים כי טענתם הייתה שביצור העיר בחומה נועד לאפשר ליהודים למרוד במלך פרס ולהשתחרר משלטונו. האשמה זו לא נזרקה לחלל הריק, אלא נשענה על תקדים משפטי; בעבר ניתנה פקודה מלכותית להפסיק את בניין ירושלים, פקודה שקבעה כי אין לחדש את העבודות ללא רישיון מפורש חדש. האויבים, שלא ידעו כי נחמיה כבר קיבל אישור רשמי מהמלך להמשך הבנייה, סברו שהיהודים מפרים את הצו הישן ומורדים במלכות [מלבי"ם].