מסעו של נחמיה לבחינת חומות ירושלים ההרוסות ממשיך לכיוון דרום [מלבי"ם], אל מוקדי המים של העיר. הוא מגיע אל שַׁעַר הָעַיִן, שער שדרכו היו יוצאים אל המעיין כדי לשאוב מים [רלב"ג], ומשם ממשיך אל בְּרֵכַת הַמֶּלֶךְ. מקום זה היה מקווה מים [מצודת ציון], והפרשנים מציעים אפשרויות שונות לגבי שימושו המדויק: יש הסבורים כי זו הבריכה שבה השקו את סוסי המלך, שאבו מים לארמון או השקו את גניו של שלמה המלך [רלב"ג], בעוד אחרים מזהים זאת כמקום שבו נהגו לכבס את בגדי בית המלך [רב סעדיה גאון].
כאשר נחמיה מנסה לעבור באותן פרצות בחומה, הוא מגלה כי אֵין מָקוֹם לַבְּהֵמָה לַעֲבֹר תַּחְתָּי. מבחינה תחבירית, הפרשנים מסכימים כי זהו משפט הפוך שמשמעותו: לא היה מקום לבהמה "אשר תחתי" לעבור.
הסיבה לחסימת הדרך נובעת ממצב ההריסות. גישה אחת מסבירה כי בעקבות התמוטטות החומה והשערים, הפתחים והפרצות שנותרו היו קטנים ונמוכים מדי, ולכן אדם הרוכב על בהמה לא יכול היה להשתחל דרכם [רש"י, שטיינזלץ, מלבי"ם]. גישה משלימה מתמקדת בתוואי הקרקע עצמו, ומסבירה כי הדרך הייתה משובשת לחלוטין ועמוסה בגלי אבנים מתוך החומה ההרוסה, כך שלא נותר שטח פנוי למעבר [רלב"ג, מצודת דוד, שטיינזלץ]. בשל חסימות אלו, נאלץ נחמיה לרדת מן הבהמה שעליה רכב ולהמשיך בדרכו רגלית [רלב"ג, מלבי"ם].