תגובתו הנחרצת של נחמיה לאויבי יהודה מהווה הצהרת עצמאות רוחנית ומדינית. מול ניסיונות ההפרעה של העמים מסביב, נחמיה מסרב בתוקף לכל שיתוף פעולה עמם. הוא נשען על הגיבוי השלטוני שקיבל מן המלך, המעניק ליהודים ביטחון חוקי, אך מעל לכל הוא שם את מבטחו בהשגחה האלוהית.
הפסוק נפתח בתגובה כפולה: וָאָשִׁיב אוֹתָם דָּבָר וָאוֹמַר לָהֶם. תחילה נחמיה משיב להם במישור המעשי, ומבהיר כי המלאכה נעשית ברשות המלך, ולאחר מכן הוא מוסיף את התשובה האמונית [מלבי"ם]: אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם הוּא יַצְלִיחַ לָנוּ. נחמיה מצהיר כי גם אם האויבים ינסו להלשין עליהם למלך, ה' יכשיל את מזימתם ויבטיח את הצלחת הבנייה [מצודת דוד]. וַאֲנַחְנוּ עֲבָדָיו נָקוּם וּבָנִינוּ מאחר שבוני החומה הם עבדי ה' השומרים את מצוותיו ופועלים לשמו, ה' יעזור להם במלאכתם [מצודת דוד, מלבי"ם].
בחלקה השני של התשובה, נחמיה הודף את האויבים לחלוטין וקובע: וְלָכֶם אֵין חֵלֶק וּצְדָקָה וְזִכָּרוֹן בִּירוּשָׁלִָם.
אֵין חֵלֶק נחמיה מבהיר כי בהיותם נוכרים, אין להם כל שייכות או נחלת אבות בעיר, ולכן אין להם מה להתערב בבניין החומה [רש"י, מלבי"ם]. ריחוקם נובע מזהותם של המתנגדים: סנבלט פרש מעם ישראל, טוביה הוא עבד עמוני שעליו חל האיסור התורני לבוא בקהל ה', וגשם הוא ערבי שהתגייר וחזר לסורו [ר' סעדיה גאון].
וּצְדָקָה האויבים אינם עובדים את ה' ולכן אינם ראויים לקחת חלק במצווה ובזכות של בניין ביתו [אבן עזרא, מלבי"ם]. מנגד, יש המפרשים כי מעשה החסד והצדקה שבשיבת ישראל לירושלים ייזקף לזכותו של המלך שאישר זאת, ולא לזכות אויבים אלו [מצודת דוד].
וְזִכָּרוֹן מעשיהם של האויבים לא יצלחו ולא יותירו אחריהם זכר חיובי לפני ה' [אבן עזרא, מלבי"ם]. לעומתם, היהודים שבונים את ירושלים זוכים שמעשה ידיהם יישאר, ושמות המתנדבים במפעל הבנייה ייכתבו וייזכרו לדורות [ביאור שטיינזלץ, מלבי"ם].