תשובתו של נחמיה למלך משלבת נימוס דיפלומטי עם כנות רגשית עמוקה, תוך התאמת הנימוק לתרבות השלטון הפרסי. בתחילת דבריו הוא פותח בברכה הַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם יִחְיֶה, שכן מדרך המוסר והנימוס לברך את המלך בראשית הדברים [מצודת דוד].
לאחר הברכה, נחמיה אינו מכחיש את מראהו, אלא מסביר ומצדיק אותו [מלבי"ם]. הוא שואל מַדּוּעַ לֹא־יֵרְעוּ פָנַי – כלומר, מדוע שלא אראה מודאג, עצוב וטרוד [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. הסיבה למראהו הרע היא אֲשֶׁר הָעִיר – הלוא היא ירושלים [רש"י] – חֲרֵבָה ושעריה אֻכְּלוּ, כלומר נשרפו באש [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
נחמיה בוחר להדגיש בפני המלך כי העיר החרבה היא בֵּית־קִבְרוֹת אֲבֹתַי. בחירת מילים זו אינה מקרית; מקום קברות האבות נחשב ליקר וקדוש במיוחד בעיני הפרסים, ולכן נחמיה משתמש בנימוק זה כדי לעורר את הבנתו ואהדתו של המלך לכאבו על חורבן העיר [מלבי"ם].