נחמיה מציג את בקשתו הגורלית בפני מלך פרס, כשהוא מנסח אותה בזהירות ובתבונה, תוך התייחסות הן לעצם הבקשה והן למעמדו האישי. הפנייה למלך מורכבת משני תנאים מקדימים: תחילה הוא אומר אִם־עַל־הַמֶּלֶךְ טוֹב, כלומר, אם המלך חפץ בכך ומסכים לדבר [מצודת דוד]. לאחר מכן הוא מוסיף וְאִם־יִיטַב עַבְדְּךָ לְפָנֶיךָ, משפט המדגיש את הפן האישי – אם נחמיה נחשב לטוב, אהוב ומקובל על המלך [מצודת דוד].
גישה מעמיקה להבנת הכפילות בפנייה מציג המלבי"ם, המחלק את הבקשה לשני רבדים שונים המשלימים זה את זה. לשיטתו, אִם־עַל־הַמֶּלֶךְ טוֹב מתייחס לעצם הרעיון – האם המלך מסכים שראוי לבנות מחדש את העיר החרבה. לעומת זאת, וְאִם־יִיטַב עַבְדְּךָ לְפָנֶיךָ מתייחס לשאלה האם נחמיה עצמו ראוי להיות השליח שיוציא את התוכנית לפועל [מלבי"ם].
לאחר הקדמה זו, מגיעה הבקשה עצמה: אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנִי. הפרשנים מסכימים כי מדובר בבקשת רשות רשמית לנסוע למדינת יהודה ולירושלים. מטרת הנסיעה מסוכמת במילה וְאֶבְנֶנָּה, שמשמעותה הקמתה ובנייתה של העיר מחדש.
על פי חלוקתו של המלבי"ם, חלקי הפסוק נקשרים זה לזה בהתאמה: התנאי האישי ("אם ייטב עבדך") מוביל לבקשת השליחות ("אשר תשלחני"), ואילו התנאי הכללי ("אם על המלך טוב") מתקשר לתוצאה הסופית ולעצם פעולת הבנייה ("ואבננה") [מלבי"ם].