עמידה מול מלך פרס, שליט עליון שאינו נותן דין וחשבון לאיש, טומנת בחובה סכנת חיים מתמדת, וכל שינוי קל בהבעת הפנים עלול להוביל לתוצאות הרסניות. המלך מבחין בשינוי במראהו של נחמיה ושואל מַדּוּעַ פָּנֶיךָ רָעִים וְאַתָּה אֵינְךָ חוֹלֶה. הופעתו של נחמיה משדרת שבר, והמילה רעים מתארת מראה של אדם חולה [אבן עזרא], על אף שאינו סובל ממחלה פיזית [רש"י, ביאור שטיינזלץ]. שינוי זה במאור פניו נבע מן הצומות והעינויים שגזר על עצמו בימים ההם, או שהיה זה מהלך של השגחה עליונה שנועד לעורר את תשומת לב המלך ולפתוח פתח לשיחה ביניהם [מלבי"ם].
המלך מסיק מכך ואומר אֵין זֶה כִּי־אִם רֹעַ לֵב. הפרשנים נחלקו בהבנת כוונת המלך במשפט זה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמלך חשד בניסיון התנקשות. מכיוון שנחמיה הגיש לו את היין, המלך סבר שיש בלבו כוונה רעה להרעיל את הכוס, ופניו זעומים מחמת הלחץ כדרכו של רוצח [רש"י, מצודת דוד, חומת אנך]. מנגד, יש המפרשים שהמלך דיבר מתוך דאגה ואהבה, והבחין כי נחמיה מוטרד ממחשבות קשות ומדאגות עמוקות המעיקות על נפשו [רלב"ג, ביאור שטיינזלץ, חומת אנך בשם אבן יחיא].
למשמע דברי המלך, תגובתו של נחמיה היא וָאִירָא הַרְבֵּה מְאֹד. פחדו העמוק נובע מהסכנה המיידית לחייו. לפי הגישה שהמלך חשד בו, נחמיה נתקף חרדה מפני עלילה של בגידה, שכן די בחשד קל מצד השליט כדי להוציא אדם להורג [רש"י, מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. גם לפי הגישה שהמלך התעניין בשלומו, נחמיה ידע כי עצם העמידה בפנים עצובות לפני המלך נחשבת לאשמה, וחשש שמא דברי המלך יתחלפו לכעס שמשמעותו מוות [רלב"ג, מלבי"ם]. דעה נוספת מציעה כי פחדו של נחמיה נבע מהחשש שהמלך ילעג לו כאשר יחשוף את המועקה שבלבו ויבקש ממנו בקשה גדולה כבניין חומות ירושלים [חומת אנך בשם אבן יחיא].