נחמיה משיב למלך מתוך שילוב של נימוס וכנות רגשית, ופותח בברכה הַמֶּלֶךְ לְעוֹלָם יִחְיֶה כפי שנדרש מכללי המוסר. הוא אינו מכחיש את מראהו אלא מצדיק אותו, ושואל מַדּוּעַ לֹא־יֵרְעוּ פָנַי, כלומר מדוע שלא אראה עצוב, מודאג וטרוד. הסיבה לכאבו היא אֲשֶׁר הָעִיר ירושלים חֲרֵבָה ושעריה אֻכְּלוּ בָאֵשׁ, כלומר נשרפו. נחמיה בוחר להדגיש כי העיר היא בֵּית־קִבְרוֹת אֲבֹתַי כדי לעורר את הבנתו ואהדתו של המלך, שכן קברי אבות נחשבו למקום יקר וקדוש במיוחד בתרבות השלטון הפרסי.
נחמיה, פרק ב׳, פסוק ג׳
וָאֹמַ֣ר לַמֶּ֔לֶךְ הַמֶּ֖לֶךְ לְעוֹלָ֣ם יִחְיֶ֑ה מַדּ֜וּעַ לֹא־יֵרְע֣וּ פָנַ֗י אֲשֶׁ֨ר הָעִ֜יר בֵּית־קִבְר֤וֹת אֲבֹתַי֙ חֲרֵבָ֔ה וּשְׁעָרֶ֖יהָ אֻכְּל֥וּ בָאֵֽשׁ׃
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.