מלך פרס פונה לנחמיה מתוך קרבה ושואל אותו עַל־מַה־זֶּה אַתָּה מְבַקֵּשׁ, כלומר מהו הפירוט המעשי של בקשתו והאם הוא רוצה שהמלך יצווה על הבנייה או ישלח אותו בעצמו. נחמיה מבין את השלכותיה הגורליות של השיחה, ורגע לפני תשובתו הוא מתאר וָאֶתְפַּלֵּל אֶל־אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם, תפילה חרישית שנשא בלבו באותו רגע, ויש המפרשים שהתפלל לה' עוד קודם לכן. בתפילתו הפנימית ביקש נחמיה שה' ינחה אותו לומר את המילים הנכונות, ימשוך עליו חסד וימלא את משאלתו. תשובתו המילולית למלך נאמרה במקביל גם כתפילה לה', מתוך כוונה פנימית שמעשיו יהיו רצויים וטובים לפניו.
נחמיה, פרק ב׳, פסוק ד׳
וַיֹּ֤אמֶר לִי֙ הַמֶּ֔לֶךְ עַל־מַה־זֶּ֖ה אַתָּ֣ה מְבַקֵּ֑שׁ וָֽאֶתְפַּלֵּ֔ל אֶל־אֱלֹהֵ֖י הַשָּׁמָֽיִם׃
שיתוף הפסוק
רוצים להנציח נופל?
הקדש פסוק זה לחלל צה״לנעזרתם בפירוש שלנו ומצאתם בו ערך?
עזרו לנו להגדיל תורה ולהאדירה. תחזוקת האתר והשבחת התוכן כרוכות בהוצאות מרובות. תרומה קטנה שלכם תסייע לנו להחזיק את הפלטפורמה ותהפוך אתכם לשותפים מלאים בהנגשת חוכמת המקרא.
תרמו עכשיומה דעתכם על הפירוש?
התחברתם? יש לכם חידוש או הארה על הפסוק שלמדתם כאן? נשמח לשמוע!
ההערות שלכם חשובות לנו ועוזרות לשפר את הפירוש.